<h1>סמ"ק סימן רפ"ב</h1>
<h2>דף ד.</h2>
בפרק קמא דשבת אמרינן שאם שכח והדביק פת בתנור ונזכר שהוא שבת מותר לו לרדות קודם שתאפה ויבא לידי מלאכה גמורה, ורדיית הפת אף על פי שאינה מלאכה אסרו אותה חכמים שמא יבא לאפות כדתנן בפרק כל כתבי (דף קי"ז) המדביק פת בתנור מבעוד יום וקדש עליו היום מציל ממנו מזון ג' סעודות ואומר לאחרים בואו והצילו לכם כדי מזון ג' סעודות לכל אחד ואף על פי שאינה מלאכה כשהוא מציל לא ירדה במרדה אלא בסכין כדי לשנות, (ש"ע ואם נתנו בכדי שיקרמו פניה כיון דלא עבד איסורא וצורך שבת הוא רודה כדרכו ושלא לצורך היום אסור אפילו בשינוי, ובתנורים שלנו שאין בהם רדייה מותר להוציא יותר משלשה סעודות בסכין או בשום דבר שיתחוב בו).
<h2>דף ו.</h2>
והמוציא מרשות לרשות, ובלשון הזה משמע אפילו הכנסה, תנו רבנן ד' רשיות לשבת רשות היחיד ורשות הרבים וכרמלית, ומקום פטור, רשות היחיד חריץ עמוק עשרה טפחים רחב ד' וכן גדר גבוה עשרה טפחים ורחב ארבעה, ורשות הרבים היא סרטיא ופלטי"א פי' רחב י"ו אמות ובקיעות של ס' ריבוא בני אדם בוקעין בו ונשים וטף לפי הענין ומפולש משני צדדין, המוציא מרשות היחיד לרה"ר או מכניס מרשות הרבים לרשות היחיד חייב מן התורה וכן הזורק והמושיט בדיוטא אחת, בשתי דיוטות פטור, כרמלית היא ים ובקעה ועמוד שהוא רחב ד' ואינו גבוה י', אך גבוה יותר מג' ומבואות שאינם מפולשין או מפולשין ואינם רחבים י"ו אמה או אין בהם בקיעה של ס' ריבוא אבל אם הוא גבוה ט' טפחים ורבים מכתפים עליו הוי רה"ר ואסור מדרבנן להוציא מכרמלית לרה"ר ולהכניס מכרמלית לרה"י ולטלטל בתוך הכרמלית יותר מד' אמות, ויש עוד רשות שקורין רה"י מן התורה ואין מטלטלין בו אלא ד' אמות כגון קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה, מקום פטור (דף ז') הוא דבר גבוה ג' טפחים ואינו רחב ד' זהו מותר לבני רשות הרבים ולבני רה"י לכתף עליו ובלבד שלא יחליפו גזיר' שמא יעבירו בלי הנחה מרה"ר לרה"י, וכן למעלה מי' (שם דף ק') בדבר שאינו מסויים הוי מקום פטור בין ברשות הרבים בין בכרמלית, והמעביר חפץ (דף צ"ו) מתחלת ד' לסוף ד' ברה"ר חייב.
<h2>דף יא:</h2>
אשה שנותנת מוך או סודר לקבל דם נדותה אם להציל מטנוף הרי זה משוי, ואם משום צער מותר.
<h2>דף יב.</h2>
וערב שבת עם חשיכה צריך אדם למשמש בבגדיו אם יש בהם שום דבר ויסלקו ולא יחלל שבת.
המכבה והמבעיר אמרו חכמים (ביצה דף כ"ב) הנותן שמן בנר חייב משום מבעיר והמסתפק ממנו חייב משום מכבה פירש שמכחיש מאורו מיד, ולא מפני שגורם כיבוי דקיימא לן דמותר ולכך אם יש ב' חתיכות חלב או שעוה על הנר מותר ליטול אחת מהם ודוקא בי"ט, דאי בשבת הן עצמן מוקצות בלא נר, ואסרו חכמים (דף י"ב) לקרות לאור הנר (ש"ע ואפי' אינו מוציא בפיו) שמא יטה ואפי' גבוה הנר הרבה ומכאן נראה דה"ה מתוך עששית או מתוך זכוכית אסור ואפי' קבוע בחור הכותל אבל שני בני אדם במקום אחד קורים (ש"ע ודוקא בספר אחד) אפי' אם הא' אינו יודע לקרות וחבירו אומר לו תן דעתך שלא אטה בכי האי גוונא היה מתיר ר"י מיהו אסור לקרות ואשתו מעיינת עמו ומשמרתו דדעתה קרובה אצלו (ש"ע מתיר אפי' באשתו) ובי"כ שקורין יחידים אימת י"ה עליהם גם בשאר י"ט יש מתירים לומר המעריבים מפני אימת צבור ונותנים לב זה על זה ויש אוסרי' ומ"מ לקרות במה מדליקין במחזור נראה דמותר שהרי מזכיר הוא איסורי השבת ואיך ישכח, אבל לקרות לאור המדורה אפי' עשרה בני אדם קורין יחד אסור אבל אם אינו צריך אלא לעיין ראשי פרשיות (שם בתוספות) כגון באגדה של פסח וכיוצא בהם מותר בין לאור הנר בין לאור המדורה ולא יפלה כליו לאור הנר ואפי' להבחין בין בגדו לבגד אשתו וכן כל כיוצא בו.
<h2>דף יז:</h2>
ואסור לומר לגוי בחול לכשיגיע שבת תעשה דבר פלוני אבל מותר לומר לו מדוע לא עשית כך בשבת שעברה, ומותר להניח עבדו גוי לעשות מלאכה של עצמו, וקיבולת תלוש (עכו"ם דף כ"א ובתוספת כל הסוגיא, ובתוספת שבת דף י"ז רמב"ם פ"ו טור א"ח סימן רמ"ד) בתוך בית של גוי מותר בביתו של ישראל אסור ואפילו בביתו של גוי מחובר כגון בית אסור, באותה העיר או בתוך התחום, אבל בעיר אחרת חוץ לתחום במחובר בקיבולת מותרא) אבל מרחץ של קיבולת אסור דמרחץ לאריסותא לא עבדי אינשי.
ומותר להשאיל כליו לגוי מע"ש אף על פי שהגוי עושה בו מלאכה בשבת ואפילו בלא הפקר, דאין אדם מוזהר על שביתת כליו דקיימא לן כב"ה אבל ליתנם לו בשבת אפילו בשאלה אסור מפני שנראה כשלוחו (ש"ע ואפי' בע"ש אם הוא סמוך לחשיכה שאין שהות להוציאו מפתח ביתו של המשאיל קודם חשיכה) ואפילו מערב שבת אסור להשכיר ולקחת ממנו שכר שבת רק בהבלעה לשבוע או לחדש (ש"ע כלים שעושים בהם מלאכה כגון מחרישה וכיוצא בה אסור להשכיר לגוי בע"ש ובחמישי מותר בהבלעה) וגבי בהמה נמי מותר בהבלעה אך שצריך להפקיר הבהמה כל זמן שעושה מלאכה בשבת להפקיע איסור דשביתת בהמה דהוי דאורייתאא).
<h2>דף יח.</h2>
ואסור לתת חטים לתוך הרחיים, אלא כדי שיטחנו מבעוד יום מפני שמשמיעים קול.
<h2>דף יח:</h2>
תבשיל חי שלא נתבשל כלל או שבשל כל צרכו, אם השליך בו בשר חי לגמרי סמוך לבין השמשות נעשה הכל כתבשיל חי ומותר להשהותו על גבי כירה, אף על פי שאינה גרופה וקטומה, ואף בתנור שיש בו הבל וחם יותר מותר כדמסיק פרק קמא דשבת. והטעם שהרי ודאי לאו לאוכלה לאותה לילה הניחה שם ולצורך מחר לא יבא לחתות שהרי יש לו שהות, ובחופות רגילות הוא לתת היורות על הפטפוט והאש בוער ומחפין את היורה בנסרים, ועבדים עכו"ם מחממין אותה בשבת אם לא נתקררה כל כך שלא היתה ראויה לאכלה דומיא דמאכל בן דרוסאי מקודם שחממו אותה העכו"ם אם כן אין חוששין לחימום ושריא לאכול.
ואסור להשאיל בהמתו או להשכיר בהמתו לעכו"ם אפילו רחוק הרבה משבת כדי לעשות מלאכה בשבת, ואם בהבלעה ורחוק משבת שני ימים או יותר יש מתירין ועל יד הפקר.
<h2>דף יט.</h2>
ונותנים מזונות לעכו"ם ולכלב ואם נטלן ויצא אין נזקקין להם אבל לא לחזיר (דף קנ"ה).
אין משלחין איגרו' ביד גוי בערב שבת אם יודע שנושאו בשבת אבל אם קצץ לו דמים מותר, וכן הדין בנותנים לגוי מלבושים למכור.
ואסור לכנס בספינה בשבת אבל לפני שבת מותר (ש"ע לצורך מצוה אבל לדבר הרשות אין מפליגין בים המלח פחות מג' ימים קודם השבת אבל בנהרות שאין שום צער למפליגין בהם שרי אפי' בע"ש) ומותר ללכת ולטלטל בכל הספינה, וכן אסור לכנס בקרון לפי שמשתמש בבעלי חיים.
וענבים שדרכן היטב והוציא כל היין היטב מהם ואחר כך הניח המים עליהם, או בלי מים מה שמתמצה ממנו מותר כר' ישמעאל דאמר כל דבר מידי דאתי ממילא שפיר דמי ומותר היוצא ממנו, ומוקי סתמא דמתניתין כוותיה.
<h2>דף כ.</h2>
המחתה בגחלים (כריתות דף כ') חייב שתים אחת משום מכבה ואחת משום מבעיר, ואין מסיקין (דף כ') את האור סמוך לחשיכה אלא אם כן נאחז האור ברוב העץ ובקיסמי' דקין מותר וכן בפחמין כל שהוא.
בסוף פרק קמא דשבת מוכיח דמותר לתת סמוך לחשיכה השפוד של בשר עוף אם הוא מנותח לנתחים בתוך התנור אם הוא מכוסה בפיו אף על פי שיש אש בתנור ואף על פי שאינו כמאכל בן דרוסאי, כרב אשי (דף י"ח) דשרי גדי בשיל ולא בשיל בין שריק בין לא שריק ומוקמינן לה במנותח לנתחים אבל עוף או טלה שלם אסור עד שיהא כמאכל בן דרוסאי דפסח דוקא שרי התם פ"ק משום דבני חבורה זריזים הם אבל חוץ לתנור סמוך לאש אף במנותח אסור אלא אם כן הוא כמאכל בן דרוסאי קודם כדתנן (דף י"ט) אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום ואמרינן התם עלה (בדף כ') וכמה כדי מאכל בן דרוסאי ומוקמינן לה (בדף י"ח) בבשרא על גומרי, פי' חוץ לתנור סמוך לגחלים ולצורך לאכול בלילה.
תנו רבנן אין מדביקין פת בתנור משחשיכה ולא חררה על גבי גחלים אלא כדי שיקרמו פניה בתנור ר' אליעזר אומר כדי שיקרמו פניה המדובקים לתנור, ולהקל אתא כדמוכח בירושלמי (דף ד' ובתוספות שם ובפ' התודה ע"ח ורש"י פיר' להיפך) דאמר מודה רבי אליעזר בלחם הפנים, הלכך עוגה או פשטיא"ה או פלאדו"ן יתננו סמוך לחשיכה במקום חם כדי לאפות בפת שיקרמו פני העיסה תחתון ועליון שלה ומה שבתוכה כמאכל בן דרוסאי קודם השבת.
<h2>דף לו:</h2>
דיני הטמנה מוכח ההלכה דמותר להשים הקדרה ע"ג פיטפוט שקורין טריפו"ד מערב שבת אף על פי שיש אש תחתיו ושוהה שם הקדרה בשבת, ונראה דאם התבשיל כמאכל בן דרוסאי מותר להשהותו על גבי כירה אף על פי שאינה גרופה וקטומה כחנניה הואיל וסתם מתניתין כוותיה כדאמר רבא לשם (דף ל"ז וע"ש בתוס') (ש"ע וי"א אפילו אם הקדר' עומדת על האש ממש כל זמן שהיא מגולה למעלה לא מקרי הטמנה וכן המנהג רק שנזהרין לנתק קצת קודם השבת מן האש ואם לא נתקו יש להסירו ע"י עכו"ם וכי ליכא עכו"ם מסירו ישראל בנחת שלא ינענע הגחלים ואף אם מנענע קצת דבר שאין מתכוין מותר ותנור שלנו דין כירה יש לו) ובתנור שחמימותו גדול וחזק אסור ואפילו בתבשיל שהוא מצטמק ויפה לו מותר לשהותו על גבי כירה כר' יוחנן וכן פסק ר"ח, אבל צריך לתתו מבעוד יום כל כך כדי שיוכל להתחמם קודם חשיכה, אם היה צונן דאם לא כן יהיה חזרה דקא אסרי אפילו בית הלל כשאינו גרוף ואפי' מבעוד יום של ערב שבת קרוי חזרה כדמוכח בתוס' פרק כירה (רא"ש קע"ה) וכן לסמוך הקדירה אצל האש מותר אפילו סמוך לחשיכה ממש, אבל אם לא נתבשל כמאכל בן דרוסאי אסור להשהותו אפילו מבעוד יום אם אינה גרופה מגחלים ואינה קטומה, ואם שכח ושהה (דף ל"ח) אסור לאכלה בשבת כדאמרו בפרק כירה משרבו משהין במזיד קנסו אף על השוכח.
<h2>דף לח.</h2>
ואם עשה הישראל המלאכה בשוגג, אם היה ראוי קודם כמו בישול מותר, (ש"ע המבשל בשבת בשוגג אסור בו ביום גם לאחרים ולערב מותר גם לו מיד) ואם לאו כגון שוחט אסור ליהנות כל היום מאותו מלאכה.
<h2>דף לט.</h2>
ופסק הר"ר אליעזר ממיץ אעפ"י שאין בישול אחר בישול כדתני' בפר' חבית (דף קמ"ה ועיין בטור א"ח שי"ח) כל שבא בחמין מלפני שבת כלומר שנתבשל כל צרכו מלפני השבת שורין אותו בחמין בשבת, פי' בכלי ראשון מכל מקום יש בישול אחר אפייה וצלייה דקיימא לן כר' יוסי דאמר בפ' כל שעה (דף מ"א) שאין יוצאין בפסח במצה מבושלת אעפ"י שלא נימוח' דהבישול מבטל האפיי' ופקע מיניה שם לחם אלמא יש בישול אחר אפייה ומהאי טעמא אמר גבי צלאו ואח"כ בשלו דחייב לפי שהבישול מבטל את הצלייה, א)גומתוך כך יש לאסור לתת פת בתוך כלי ראשון בעודו רותח ומיהו בדבר לח וצלול לדברי הכל יש בישול אחר בישול לאחר שנצטנן (ש"ע ואפי' עשה ע"י עכו"ם אסור לאוכלו אפי' צונן אבל אם לא נצטנן כל כך מותר ע"י גוי לכך נוהגין שעכו"ם מושיב הקדרות הטמונין אצל תנור בית החורף או עליו ומבעיר אח"כ התנור ההוא אבל אם הקדרות עדיין חמין מותר ישראל להעמידן אצל תנור בית החורף כי תנור שלנו דין כירה יש לו דשרי לסמוך לו אפי' אינו גרוף וקטום) אם חוזר ומרתיחו כדאמרינן בפ' במה מדליקין שמא ירתיח וכדפי' שם בקונטרי' והשתא יש ג' חלוקים בדבר לח וצלול לדברי הכל יש בישול אחר בישול ובדבר יבש אם ראשון ושני הכל דרך אפייה וצלייה לכאורה לדברי הכל אין אפייה אחר אפייה ואין צלייה אחר צלייה, וסברא הוא דגם הר"ר אליעזר מודה בזה אבל כשהראשון דרך אפייה או צלייה והשני דרך בישול בתוך מים או יין בזה אומר הר"ר אליעזר דיש בישול אחר אפייה וצלייה דומיא דההיא דפסחים שהבאתי ולפי זה מותר להניח צלי מבושל או בשר סמוך לאש כדי לחמם אפי' שמחממו כל כך שהיד סולדת בו, ויש רוצים לומר דגם בזה אסר הר"ר אליעזר, ואינו נראה דלפי הראייה שהוא מביא מההיא דרקיק בפסח אינו כי אם דוקא היכא שבשל לסוף במים או ביין. אמרי' בפ' כירה מיחם שפינהו ויש בו מים חמים לא יתן בתוכו מים מועטים כדי שיחממו אבל נותן לתוכן מים מרובים כדי להפשירם.
<h2>דף לט:</h2>
עוד מוכיח שם במעשה דאנשי טברי' דאסור לרחוץ כל גופו בחמין בשבת ואפילו להשתטף ופסקינן הלכה כרבי יהודה דאסור אפילו כשהוחמו מערב שבת ואפילו בקרקע שאין כל כך לגזור פן יבא להחם בשבת עצמה אבל בחמי טבריא ודוגמתן בקרקע דוקא מותר כדתניא (דף מ') מרחץ שפקקו נקביו מערב שבת כו' ואסרו רחיצה גם אסרו זיעה בלא רחיצה והתירו חמי טבריה וה"ה אם אינו נכנס בחמין אלא רוחץ אבר אבר לבדו עד שירחוץ כל גופו בענין זה אסור אבל פניו ידיו ורגליו מותר כשהוחמו מערב שבת ואפילו הוחמו בכלי ולא גזרינן פן יבא להחם בשבת עצמה וכן אמר שמואל (ע"ש בתוספות) ותניא כוותיה חמין שהוחמו מערב שבת למחר רוחץ בהם פניו ידיו ורגליו אבל לא כל גופו אבר ואבר ואין צריך לומר בחמין שהוחמו בשבת במה דברים אמורים בחמין שהוחמו מערב שבת אבל הוחמו בשבת אסורים אפילו ידיו לחודה ואפילו הם בקרקע אבל ביום טוב תנן לא יחם אדם מים לרגליו אלא אם כן ראוים לשתיה ובית הלל מתירין אע"פ שיש דברים בשיטה זו שיש שמפרש השמועה בענין אחר, כן תופסין רבותי עיקר כאשר כתבנו.
<h2>דף מ:</h2>
ופסק הר"ר אליעזר ממיץ אעפ"י שאין בישול אחר בישול כדתני' בפר' חבית (דף קמ"ה ועיין בטור א"ח שי"ח) כל שבא בחמין מלפני שבת כלומר שנתבשל כל צרכו מלפני השבת שורין אותו בחמין בשבת, פי' בכלי ראשון מכל מקום יש בישול אחר אפייה וצלייה דקיימא לן כר' יוסי דאמר בפ' כל שעה (דף מ"א) שאין יוצאין בפסח במצה מבושלת אעפ"י שלא נימוח' דהבישול מבטל האפיי' ופקע מיניה שם לחם אלמא יש בישול אחר אפייה ומהאי טעמא אמר גבי צלאו ואח"כ בשלו דחייב לפי שהבישול מבטל את הצלייה, א)גומתוך כך יש לאסור לתת פת בתוך כלי ראשון בעודו רותח ומיהו בדבר לח וצלול לדברי הכל יש בישול אחר בישול לאחר שנצטנן (ש"ע ואפי' עשה ע"י עכו"ם אסור לאוכלו אפי' צונן אבל אם לא נצטנן כל כך מותר ע"י גוי לכך נוהגין שעכו"ם מושיב הקדרות הטמונין אצל תנור בית החורף או עליו ומבעיר אח"כ התנור ההוא אבל אם הקדרות עדיין חמין מותר ישראל להעמידן אצל תנור בית החורף כי תנור שלנו דין כירה יש לו דשרי לסמוך לו אפי' אינו גרוף וקטום) אם חוזר ומרתיחו כדאמרינן בפ' במה מדליקין שמא ירתיח וכדפי' שם בקונטרי' והשתא יש ג' חלוקים בדבר לח וצלול לדברי הכל יש בישול אחר בישול ובדבר יבש אם ראשון ושני הכל דרך אפייה וצלייה לכאורה לדברי הכל אין אפייה אחר אפייה ואין צלייה אחר צלייה, וסברא הוא דגם הר"ר אליעזר מודה בזה אבל כשהראשון דרך אפייה או צלייה והשני דרך בישול בתוך מים או יין בזה אומר הר"ר אליעזר דיש בישול אחר אפייה וצלייה דומיא דההיא דפסחים שהבאתי ולפי זה מותר להניח צלי מבושל או בשר סמוך לאש כדי לחמם אפי' שמחממו כל כך שהיד סולדת בו, ויש רוצים לומר דגם בזה אסר הר"ר אליעזר, ואינו נראה דלפי הראייה שהוא מביא מההיא דרקיק בפסח אינו כי אם דוקא היכא שבשל לסוף במים או ביין.
ומוכח בפרק כירה דיין ומים ושמן מותר לפשר בכלי כדאמר רב לרב יצחק בר אבדימי הנח בכלי שני ותן אבל בכלי ראשון אסור לפשר גזירה שמא יבשל וגם לתת כנגד המדורה אוסר לפשר אבל כדי שתפיג צינתו מותר כיון שאין דעתו לשהותו רק זמן מועט (ש"ע סי' שי"ח ובלבד שיתנם רחוק מן האש בענין שאינו יכול להיות היד סולדת בו אבל בלאו הכי אפילו להניח שם שעה קטנה אסור.
<h2>דף מא.</h2>
אמרי' בפ' כירה מיחם שפינהו ויש בו מים חמים לא יתן בתוכו מים מועטים כדי שיחממו אבל נותן לתוכן מים מרובים כדי להפשירם.
<h2>דף מב:</h2>
תנן בפרק כירה האילפס והקדרה שהעבירו מרותחין לא יתן לתוכה תבלין מפני שהם כלי ראשון, אבל נותן לתוך הקערה או לתוך התמחוי גרסינן בגמרא איכא דאמר סבר רב יוסף למימר מלח הרי הוא כתבלין ובכלי ראשון מיהא בשלה אמר ליה אביי מלח אינו כתבלין ובכלי ראשון לא בשלא, והיינו כרב נחמן דאמר מלחא צריכא בשולא כבשרא דתורי, וזה הלשון נראה עיקר (ובתוספו' ר"י פסק לחומר' ואפי' בכלי שני אסר) שאינו חולק על רב נחמן, ולא כלשון אחרון שחולק על רב נחמן יותר מדאי שאמר מלח אפילו בכלי שני נמי בשלה כל זמן שהיד סולדת בו, והמחמיר תבא עליו ברכה, ירושלמי (דף ו') מהו ליתן תבלין מלמטה, ולערות עליו מלמעלה מים רבי יונה אומר אסור עירוי ככלי ראשון כפר"ת (דף מ"ב ופסחים מ') וכן הלכה.
<h2>דף מג:</h2>
מת המוטל בחמה מניח עליו ככר (דף מ"ג) או תינוק ומטלטלו ואם לאו אין מטלטלין אבל מצילין אותו מפני הדליקה, ומכל מקום סכין ומדיחין אותו ובלבד שלא יזוז בו אבר ושומטין את הכר מתחתיו כדי שיהא מוטל על החול ומביאין כלי מתכות וכלי מיקר להניח על כריסו כדי שלא ינפח, ופוקקין את נקביו כדי שלא תכנס בו הרוח, וקושרין לחייו לא בשביל שיתעלה אלא בשביל שלא תוסיף, ואין מעצמין עיניו בשבת ואם הוא בבזיון מוציאין אותו מכרמלית לרשות היחיד או מרשות היחיד לכרמלית, דגדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה.
<h2>דף מז:</h2>
ונותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות ואסור לתת לתוכו מים מפני שמקרב (כל הסוגיא בתוספת) כבוי פירש אפילו מערב שבת גזירה אטו שבת עצמה ובשבת אסור מפני שמקרב כיבוי, פירש בעוד שהוא מחזיק בכלי והוא מגביהו נגד הניצוצו' ומכבה בשבת וצלוחית של בית הכנסת שנותנים שם מים להגביה השמן או שלא ישבר הכלי מותר שאינו מתכוין לכבות כמו בההיא דאסרו לתת מים בתוך הכלי (ש"ע וי"א אפי' מתכוין לכבוי שרי מאחר שאין המים בעין אלא תחת השמן לא הוי אלא גרם כבוי וכן נוהגין).
אין טומנים בדבר המוסיף הבל מבעוד יום ואפילו על גבי מלח סיד וגפת משום דגזרינן שמא יטמין ברמץ (דף ל"ד ועיין בתוספו' ר"פ טומנין וע"ש בפי' המשניות) ואפי' הקדרה מבושלת כל צרכה דסתם קדירות מבושלות כל צרכן בבין השמשות, וקאמרינן דאין טומנים, ומה שנותן הקדרה על גבי מקום שהוחם מאד פואיי"ר בלע"ז או בגומא שחממוה היטב אין כאן איסור אף על פי שמוסיף הבל דלא אסרו אלא בדבר דדמי להטמנה דהיינו דבר המטלטל גזירה שמא יטמין ברמץ, או דווקא בדבר שחומו מחמת עצמו גזירה שמא יטמין ברמץ, ואסור לתת גחלים בוערות תחת הקדרה שטומנים אף על פי שאין גחלים סביבה, כדאמרינן קופה שטמן בה אסור להניחה על גבי גפת, אך אם מצא למחר קצת גחלים בוערות עם הדשן שטמן בה אין בכך כלום כיון שעיקר ההטמנה היתה בהכש' ויש מקילין כשיש אויר בין גחלים לקדרה, ופירות (בתו' דף מ"ח) חיות מותר להטמין אפי' סמוך לחשיכ' כיון שהן נאכלות כמו שהן חיות אמנם משחשיכה אסור להטמינה וגם להוסיף כסוי עליהם כגון שיש תפוחי' וכן על הקדרה שאינה מבושלת כל צרכה ואפילו היא מבושלת כמאכל בן דרוסאי דבתוספת כסוי הרי הוא כמבשל בשבת ובישול שייך אפי' בדבר שנאכל כמו שהוא חי וכל שכן שאסור לתת התפוחים אצל האש בשבת לצלותן, ולא המים (דף נ') משחשיכה אלא כדי להפיג צינתן וצריך שיהיו כך כל רחוקות מן האש שאפי' יהי' זמן מרובה לא יהיה היד סולדת בו.
<h2>דף מט.</h2>
קמיע שאינו מומחה ושלחים (פירש עורות) של בעל הבית מטלטלין נראה דוקא יבשים, גיזי צמר ושלחים של אומן אין מטלטלים שאין אדם רוצה שיטלטלו דאומן קפיד עלייהו, (ש"ע עורות יבשים בין של אומן בין של ב"ה מותר לטלטלן וי"א דוקא עורות בהמה גסה דחזי לישב עליהן אבל מבהמה דקה צריך מחשבה מבע"י לישב עליהן).
<h2>דף נא.</h2>
תנו רבנן אף על פי שאמרו אין טומנין משחשיכה אבל אם בא להוסיף יוסיף כיצד אמר רשב"ג נוטל הגלופקרין ומניח הסדינים או להיפך נוטל הסדינים ומניח הגלופקרין נראה לר"י (בתוספ') דלא גרסינן כיצד דתנא קמא לא שרי אלא להוסיף ולא להחליף, ורשב"ג מתיר אף להחליף שאם בא לפרש מילתיה דת"ק באיזה ענין מותר להוסיף והלא מניח הסדינים ונוטל הגלופקרים אינו מוסיף אלא פוחת אלא ודאי חולקים והלכה כרבנן, ואם לא הטמין מבעוד יום אסור להטמין משחשכה אף על פי שהקדרה מבושלת כל צרכה והיכא שהטמין בהיתר מבעוד יום מותר ליקח מהתבשיל משהחשיך ולחזור ולכסותו, (ש"ע סימן רנ"ט דוקא ביום דכבר כל הקדרות מבושלות כל צרכן אבל בלילה דיש לספק שמא הקדרות עדיין אינן מבושלות כל צורכן אסור לסתום התנור ואפי' ע"י עכו"ם) כדתנן נתגלה משהחשי' מותר לכסותו. א) ותניא מותר ליטול את הסדינים ולהניח את הגולפקרין, אבל אם מבעוד יום נתגלה אסור לכסותו משתחשך משום דדמי לתחלת הטמנה.
<h2>דף נג:</h2>
וסכין ומפרכסין לאדם, ודוקא בשמן, אבל חלב ושומן לא לפי שנמחה על ידו ונעש' צלול והוי ליה נולד כדאמרי' אין מרסקין את השלג ואת הברד אבל נותן לתוך הכוס או לתוך הקער' ואינו חושש, אבל לבהמה משום תענוג אסור משום צער מותר, ולחמם הפשטיד"ה אין איסור בשביל שנמחה השומן שאין עושין בידים.
ואסור להעמיד הסוס במים לרפואה אבל להוליכה בחצר מותר כרבי יאשיה.
<h2>דף נד.</h2>
ואין הסוס יוצא בסולם שבצוארו שעושין שלא ילחוך מכתו ולא ברצועה שברגליו שעושין לו שלא ינגפו רגליו זו בזו ולא תרנגולים בחוטים שברגליה' שעושין לסימן שלא יתחלפו ולא ברצועות שברגליה' שעושין שלא יברחו או שלא ישברו כלי', ולא העגל בגימון (פי' עול קטן) ואין שתי בהמות יוצאות קשורות יחד שנראה כאלו מוליכן לשוק למכור אבל אם אינם קשורות יחד מותר להכניס כמה חבלים בידו של אפסרי כמה בהמות.
<h2>דף נד:</h2>
ואין בהמה יוצאת בזוג שבצוארה ואפילו פקוק (פיר' סתום שאינו מוציא קול) לכרמלית או לרשות הרבים אבל לחצר אם הוא פקוק מותר ונראה שהתרנגול יש לו דין בהמה.
ופרה אסורה לצאת בחבל שבין קרניה דכל נטירותא יתירה משאוי הוא, וחמור לא יצא בפרומביא ועגלים מותרים לצאת בחבל וכשמוציא הסוס באפסר צריך שלא יצא מתחת ידו טפח, ושיגבהנו מן הקרקע טפח, ואומר הר"ם דזמם של עגלים שלא ינקו אסור, כמו פרה בעור הקופר ולא יצא חמור במרדעת אלא אם כן קשור לו מערב שבת ושאר הבהמות אפילו קשורות מערב שבת אסור, ואסור להסיר האוכף מעל הסוס ומרדעת מעל החמור אפילו בחצר, וכן ליתן עליו רק מרדעת על החמור שרי שלא יצטנן.
<h2>דף נז.</h2>
ופרק במה אשה אמר דלא תצא אשה בחוטי צמר ופשתן שכורכת בהם שערה אבל אותם שקלעה בהם שערה, אומר רבי יוחנן דיוצאה בהם דאסור לסתור קליעתה בשבת דאמרינן קולע חייב משום בונה ואם כן משום סתירת בנין איכא (ש"ע ויש מי שאוסר) ואם החוטים חלולים מותר פי' אפילו אותם שכורכת בהם שערה שהרי אינה צריכה לשלופינהו בשעת טבילה משום חציצה כיון שהם חלולים, ואם מוזהבים ומקפדת על טינופם אסור או אם מטונפות כבר לפרש"י, ואומר הר"מ (ס"ה סי' ק"ט) דלדידן שאין לנו רשות הרבים מותר כי אפילו לדברי האוסר דוקא תכשיטין אבל אלו אינן תכשיטין ותכשיט של כסף וזהב שהם תחת הצעיף של נשים נשואות מותרות ואותה שעל הצעיף (עיין בתוספת שבת ס"ד) כגון עיר של זהב ומחט שאינה נקובה וטבעת (דף ס"ב) שאין עליה חותם אף על פי שאסורות ברשות הרבים אנו שאין לנו רה"ר שמא מות' ומוטב שיהיו שוגגות ואל יהו מזידות (ש"ע וי"א טעם להיתר דעכשיו שכיחי תכשיט ויוצאין בהן אף בחול ליכא למיחש דלמא שלפא ומחוי כמו בימיהם שלא רגילין בהם רק בשבת) אבל בדברי' שיש בהם חיוב חטאת ברה"ר גם לנו אסר (ש"ע בזמן הזה שדרך האנשי' לצא' גם בטבע' שאין עליה חותם והנשים גם בטבעת שיש עליה חות' הרי הוא להם כתכשיט ושרי) ומפתח אסור אם אינו מחובר ברצועת שתהא זנב הרצועה מובלעת בתוך יד המפתח אבל בשלשלת שיש בה קרס והקרס אוחז במפתחי חלוקה יש מתירין ויש אוסרין אך אם יש בצד אחד של מפתח כעין קרס ואוחזת בה מפתחי חלוקה מותר.
<h2>דף ס:</h2>
ולא יצא האיש לא בשריון ולא בקסדא פיר' כובע עור תחת כובע של מתכת ואם יצא אינו חייב ואומר ר"י שמותר לאשה לקשור סביב שוקים שלה רצועה ואין לחוש פן ישתלשלו למטה אף על פי שאין הרצועות קשורות בהם כמו בירית שאמר רב הונא ורבי יוחנן בירית שברגלי הנשים יוצאין בהם בשבת, וכבלים דאמרינן התם דאין יוצאין בהם זו היא כשיש שלשלת בין זו לזו, ובני אדם הנחבשים ויש כבלים ברגליהם פן יברחו מנהג הוא שיוצאין בהם ברשות הרבים, ואומר ר"י (שם בתוספות) שמותר ואינו משאוי דליכא למגזר דילמא מפסיק ואתי לאתוי ד' אמות ברשות הרבים לפי שתוקעין אותן היטב.
<h2>דף סא.</h2>
ומותר אדם (דף נ"ט) לצאת בשני סרבלים אבל בשני חגורות יש אוסרים ויש מתירים ומותר לצאת בקמיע תלוי בצוארו בשבת בשביל חולי שעליו או בשביל שלא יחלה אם ידאג מחולי אפי' מחולי שאין בו סכנה ודוקא כשהרופא שכתבו הוא מומחה שריפא ג' בני אדם כל אחד מחולי משונה מחברו שאותו לחש שריפא זה לא ריפא זה ואף על פי שלחש זה הכתו' בקמיע לא ריפא רק פעם אחת הרי זה האדם מומח' וכל קמיעין שיתן אותו האיש מותר לצאת בהן בשבת (ש"ע אתמחו גברא לאותו לחש בכל פעם שיכתבנו אבל לא לשאר לחשים) אבל אינו קרוי מומחה על ידי שריפא ג' בני אדם על ידי תחבושת או משקה אלא אם כן היא מומחה מקמיעין והוא הדין אף אם אין הרופא מומחה אלא הקמיע לבדו שריפא קמיע זה מלחש זה שלשה בני אדם מחולי אחד או אדם אחד ג' פעמים מג' חלאים מותר לצאת בו זו היא שיטת רש"י והיא עיקר.
<h2>דף סד:</h2>
תנן יוצאים במוך שבסנדלים תני רמי בר יחזקאל והוא שקשור אבל במנעל שלנו מותר לצאת במוך שבתוכו דלא נפיל מיניה כמו מסנדל ואפילו בשבת יכול לתנו לכתחילה וסיפא דקתני ובלבד שלא תתן לכתחלה ובברייתא דתנא ואם נפל לא יחזיר לא קאי אלא אפלפלין וגרגירי מלח שבפיו שנראה כשנותנו בשבת בפיו שרוצה להוליכו למקום אחר דרך רשות הרבים אבל מוך בתוך מנעלו מותר לתתו אפי' בשבת (צריך עיון אם הוא הדין קש) ואדם שיש ריח הפה מותר לצאת בפלפל שבפיו ומספקא לן אם מותר ליתנו בשבת בפיו אי לא.
<h2>דף סה.</h2>
מותר לפרוף על האבן ועל האגוז פי' כורך חוט או משיחה סביבו שלא יפול בגדו אבל על המטבע לא יפרוף לכתחלה בשבת דמטבע לאו בר טלטול הוא אבל מערב שבת מותר אף על המטבע.
<h2>דף סו:</h2>
ויוצאין באבן תקומה בשבת פי' אבן שלא תפיל האשה משום רבי מאיר אמרו אף במשקל אבן תקומה, והורה רבינו תם (בתוספת דף ס"ט) לאדם חיגר שנכווצו גידי שוקיו או למי שיש לו חולי ברגלו שאינו יכול לישען עליו שמות' לצאת במקלו בשבת אבל זקנים שמנענעים גופם אסור.
<h2>דף עג.</h2>
שלא לעשות מלאכה בשבת דכתיב לא תעשה כל מלאכה פי' חכמים אבות מלאכות ארבעים חסר אחת וכללו בהן הוצאה אף על גב דאי לא כתיב אל יצא לא ידעינן ליה וכן הבערה דלא הויא מלאכה למאן דאמר ללאו יצאת מכל מקום מנאום חכמים יחד לאיסורא. ואלו הן החורש והזורע והקוצר, והמעמר, והדש, והזורה, הבורר, והטוחן, והמרקד הלש, והאופה, הגוזז את הצמר, המלבנו, המנפצו, הצובעו, והטווהו, והמסיך, והעושה שתי בתי נירין האורג שני חוטין, והפוצע שני חוטין, הקושר והמתיר, התופר שתי תפירות הקורע ע"מ לתפור ב' תפירות הצד צבי, והשוחטו המפשיטו המולחו המעבדו והמוחקו, המחתכו הכותב שתי אותיות, המוחק על מנת לכתוב שתי אותיות הבונה הסותר המכבה המבעיר המכה בפטיש המוציא מרשות לרשות כל אלו המלאכות נקראים אבות מלאכות כיצד הוא עניינם.
האופה פר"ח בפרק כלל גדול דה"ה מבשל, ומשום דהתחיל סידורא דפת נקט נמי אופה.
הלש תולדתו הנותן מים בסובין לתת לפני פרה, או לפני תרנגולים כרבי דאסר פרק בתרא דשבת (דף קנ"ה) וסתם מתניתין דפירקא קמא דשבת דאין שורין דיו וסמנין כוותיה, ואם נתן מים מבעוד יום מותר בשבת להוליך המקל פעם אחת שתי, ופעם אחת ערב, כדי שיהיו המים והמורסן מעורבין יחד, ואמר רב יהודה מנערן בכלי, פירש ינענעו היטב בכלי כדי שיתער' יחד כדאית' בפרק מי שהחשיך (דף קנ"ז) וחרדל שלשו (דף ק"ט) וכן שום שכתשו, ושחקו מערב שבת למחר ממחה אותם ביד או בכלי ונותן לתוכו דבש ובלבד שלא יטרוף הדבש בכף לתוך החרדל וצריך לומר הא דשרי לערב משקה בחרדל היינו דוקא כשנתן משקה מבעוד יום, אבל בשבת אסור ליתן יין או משקה בחרדל או בשום שכתשן מאתמול כדאיתא בירושלמי פרק כלל גדול (דף י') האי מאן דשחיק תומא כד מפרך ברישיה חייב משום דש, דמבחר בקליפתא חייב משום בורר, כדשחיק במדוכתא חייב משום טוחן וכד יהיב משקה חייב משום לש ומההיא דירושלמי אין לאסור לקלוף שום ובצל ולאכלו לאלתר דההיא מיירי בקולף להניח שרוצה לעשות מורייס ולכך אסור כמו שפירש רבינו חננאל.
המלבן תולדה דמלבן אמרינן בזבחים פרק דם חטאת (דף צ"ד) דאמר רבא זרק סודר במים חייב משום מלבן ומפרש טעמא דשריית בגד זהו כבוסו ולבונו, ומכאן פסקו הלכות גדולות אם נפל יין או שתן על בגד בשבת שאסור להשליך עליו מים, ואמרינן בפרק תולין (דף קמ"א) טיט שעל גבי בגדו מכסכסוא) מבפנים פירש משפשפו ולא מוכחא מילת' דליתחזי כליבון, ומלבן ממש לא הוי דאין נותן שם מים, אבל אינו מכסכסו מבחוץ, ומותר לגררו בצפורן ובפרק חבית (דף קמ"ז) המנער טליתו בשבת חייב חטאת, פירוש הקונטרס המנערו מעפרורות, והתוספות (שם) פירשו ממים או מטל בשבת חייב חטאת, ואוקימנא בחדתין ואוכמי דקפיד עלייהו דהוי כמלבן, ובפרק דם חטאת (דף צ"ד) אמרינן שכשוך במנעל מותר, כיבוס אסור, ותנן בשבת פרק נוטל (דף קכ"ב) כר שיש עליה לכלוכית יקנחנה בסמרטוט, ואם היא של עור נותן מים עליה עד שתכלה.
הטווה אורך (עיין בסמ"ג) ד' טפחי' מכל דבר הנטוו' חייב. המיסך אורדי"ר בלע"ז. העושה שני בתי נירים ליצי"ש בלע"ז. האורג שני חוטים הוא הדין קולע שני נימים של שער דקליעתו היא אריגתו, ושיעור האריג' והקליע' על אורך ב' אצבעות.
והפוצע שני חוטין פי' מנתק ב' חוטין לשום צורך האריגה, ובספר ארץ ישמעאל וספרד גרסינן הבוצע בבית, וכן פירש רבינו משה (פ"ט) הבוצע מפריד השתי מעל הערב או הערב מעל השתי והקונטריס פי' מנתק לצורך האריגה, תולדה דאורייתא גרסינן בפרק כלל גדול (דף ע"ד) אמר אביי האי מאן דעבד חלתא (פי' כוורת) חייב י"א חטאת, ושלשה מהם מסך, ועושה שתי בתי נירין, ואורג.
הצד מוכחה ההלכה (דף ק"ו) שעיקר חיוב צידה בדבר שדרכו להיות מצוי לצד אותו כגון חיה ועוף ודגים והוא שיצוד אותו למקום שאינו מחוסר צידה כגון שרדף אחר הניצוד עד שהכניסה למקום צידה שיכול ליטלו בשחייה אחת, הצד את הישן ואת הסומא חייב הצד צבי זקן או חולה או חיגר או קטן פטור, הצד (דף ק"ו) חיה ועוף שברשותו כגון אווזים ותרנגולים ויוני עלייה פטור, הצד פרעוש רבי יהושע אומר פטור הואיל ואין במינו ניצוד ואף על פי שרבי אליעזר מחייב הלכה כרבי יהושע ובכל אלה שהוא פטור אסור מדרבנן, ואסור לצוד פרעוש בשעה שמקפצת לכאן ולכאן אבל בשעה שעוקצת מותר ליקח אותה ולהשליכה דדבר שאין בו אלא איסורה דרבנן במקום צערא לא גזרו בהו רבנן.
המחתה בגחלים (כריתות דף כ') חייב שתים אחת משום מכבה ואחת משום מבעיר, ואין מסיקין (דף כ') את האור סמוך לחשיכה אלא אם כן נאחז האור ברוב העץ ובקיסמי' דקין מותר וכן בפחמין כל שהוא.
המכבה והמבעיר אמרו חכמים (ביצה דף כ"ב) הנותן שמן בנר חייב משום מבעיר והמסתפק ממנו חייב משום מכבה פירש שמכחיש מאורו מיד, ולא מפני שגורם כיבוי דקיימא לן דמותר ולכך אם יש ב' חתיכות חלב או שעוה על הנר מותר ליטול אחת מהם ודוקא בי"ט, דאי בשבת הן עצמן מוקצות בלא נר, ואסרו חכמים (דף י"ב) לקרות לאור הנר (ש"ע ואפי' אינו מוציא בפיו) שמא יטה ואפי' גבוה הנר הרבה ומכאן נראה דה"ה מתוך עששית או מתוך זכוכית אסור ואפי' קבוע בחור הכותל אבל שני בני אדם במקום אחד קורים (ש"ע ודוקא בספר אחד) אפי' אם הא' אינו יודע לקרות וחבירו אומר לו תן דעתך שלא אטה בכי האי גוונא היה מתיר ר"י מיהו אסור לקרות ואשתו מעיינת עמו ומשמרתו דדעתה קרובה אצלו (ש"ע מתיר אפי' באשתו) ובי"כ שקורין יחידים אימת י"ה עליהם גם בשאר י"ט יש מתירים לומר המעריבים מפני אימת צבור ונותנים לב זה על זה ויש אוסרי' ומ"מ לקרות במה מדליקין במחזור נראה דמותר שהרי מזכיר הוא איסורי השבת ואיך ישכח, אבל לקרות לאור המדורה אפי' עשרה בני אדם קורין יחד אסור אבל אם אינו צריך אלא לעיין ראשי פרשיות (שם בתוספות) כגון באגדה של פסח וכיוצא בהם מותר בין לאור הנר בין לאור המדורה ולא יפלה כליו לאור הנר ואפי' להבחין בין בגדו לבגד אשתו וכן כל כיוצא בו.
ואמרו חכמים (ביצה ל"ב עירובין דף ק"א) ביעתא, מדורא, קדירה, פוריא חביתא מלמעלה למטה שרי, מלמטה למעלה אסור אפילו לרבי שמעון נראה דאסור, אבל לשים השולחן על הסמוכות שקורין טרטיא"ש מותר שאין המחיצות מגיעות לארץ.
והסותר על מנת לבנות ויש סתירה (עיין בתוספת דף ל"א) בכלים שמותר' כדאמרינן (דף ק"מ) שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרותא) וחותמות (ביצה דף ל"א) שבכלים מתיר ומפקיע וחותך ובשבירת הפותחת של תיבות נחלקו הר' אליעזר מתיר ורבי שמשון אוסר ומיהו על ידי עכו"ם יש להקל להסיר עצמו מן הספק.
שלא להבעיר אש בשבת דכתיב לא תבערו אש בכל מושבותיכם.
<h2>דף עג:</h2>
החורש אמרינן התם דהחורש או החופר או העושה חריץ הרי זה אב מלאכה שכל אחת ואחת חפירה היא בקרקע וענין אחד הוא. וכן אחד הזורע זרעים או הנוטע אילנות או המבריך או המרכיב או הזומר בגפנים כל אלו אב אחד מאבות מלאכות וענין אחד שכל אחד ואחד מהן לצמח דבר הוא מתכוין ועל דרך זה שאר האבות. ותניא רבי יוסי אומר (דף ע'). הנה אבות מהנה תולדות ותולדות הן מלאכות שהם דומות קצת לאב. כדאמרינן היתה לו גבשושית ונטלה או גומא וטממה. בבית חייב משום בונה. בשדה חייב משום חורש ומשם זורע ובריש מועד קטן (דף ב') מסיק אביי דמשקה לזרעים חייב משום חורש ומשום זורע. וכן בשאר אבות יש להם תולדות על דרך זו שאמרנו אחד עושה אב מאבות מלאכות או תולדה מן התולדות במזיד חייב כרת ואם באו עדים נסקל. בשוגג מביא חטאת קבועה. ואין הפרש בין אב לתולדה דידיה אלא לענין קרבן כדאמרינן בפרק כלל גדול (ע"ג) דאי עבד אב ותולדה דידה בהעלם אחד לא מיחייב אלא חדא. ומההיא דמועד קטן שהבאתי למעלה יש ללמד שצריך ליזהר כשאוכלין בפרדס שלא יפלו מים על העשבים ואף על גב דקיימא לן (ביצה דף כ"ג) כר' שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר הא אמרינן בשבת בפרק ר' אליעזר (דף קל"ג) ובכתובות פ"ק מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות פירש מודה בדבר שאי אפשר שלא תיעש' המלאכה כמו שאי אפשר למי שפוסקין ראשו ולא ימות והכי נמי כשנופלין המים לארץ על העשבים אי אפשר שלא ישקה העשבים ומגדלם, אמנם לפי הערוך (בערך פסק קע"ה) דפירש דפסיק רישיה דלא ניחא ליה מותר, הכא נמי מותר וראיותיו מפורשות לקמן בהלכות סחיטה, ולאותו פירש אין לנו ראי' לאסור לכל הפחות באוכל בגינת חברו שאינו נהנה בגידול העשבים (ש"ע אוסר לאכול בגינה אם ישתמש שם עם מים ולא חילק בין גינתו לבין גינת חבירו) ואף אם יהיה אסור מכל מקום ביין או בשאר משקין או מי רגלים כיון ששורף העשבים אין לחוש.
הקוצר בפרק כלל גדול הקוצר בתבואה הגודר בתמרים הבוצר בענבים המוסק בזתי' האורה בתאנים כולם מלאכ' אחת הן תולש חייב משום קוצר וכן אסור לרדות דבש (דף צ"ה) מכוורתו מפני שהוא תולש, ומדרבנן (ביצה דף ל"ו) אסור לעלות באילן ולהריח במחובר (ש"ע הראוי לאכילה כגון תפוח) גם להשתמש במחובר למעלה מג' טפחים, וכן פירות (ביצה דף ג') שנשרו אסורי' לאוכלן, גזירה שמא יעלה ויתלוש, ואין רוכבין על גבי בהמה (דף קנ"ה) ולא יעלה מבעוד יום לישב עליה ואין נתלין בבהמה ואין נסמכין עליה אבל צידי צדדין מותרין.
המעמר כל המאסף דברים הרבה קרוי מעמר, ודוקא ממקום חיבורן וגידולם אבל ממקום שאינו גידולם לא כדתנן במסכת ביצה מגבב אדם עצים. הדש תנא המנפץ והמנפט והדש כולם מלאכה אחת הן. מנפץ רוצה לומר בפשתן, מנפט רוצה לומר בצמר גפן.
המנפץ בין מלבן בין מנפץ אין חילוק בין צמר ופשתים לדברים אחרים, ומנפץ דאמרינן (ירושלמי דשבת דף י') בפשתן שאין לו גבעולים, אבל יש בו גבעולים הרי הוא תולדה דדש דאורית'.
ומפרק הוי תולדה דדש וכן החולב בהמה הזורה פי' ברחת לרוח, הבורר פי' הבורר פסולת, המרקד פי' המרקד בנפה אף על פי ששלשה אלו דומין זה לזה, חשיב להו שלשה משום דהוי במשכן והמחבץ הוי תולדה דבורר.
<h2>דף עד.</h2>
ופסקו רבינו תם ור"ח שיש ג' ענייני ברירות לאלתר כיצד, הבורר אוכל מתוך הפסולת, או שהיו לפניו שני מיני אוכלים ובורר מין האחד מחבירו בכברה ובנפה חייב, בקנון ובתמחוי פטור אבל אסור אבל ביד מותר לכתחלה, במה דברים אמורים שבורר ואוכל מיד אבל אם בורר להניח אפילו בו ביום נעשה כבורר לאוצר וחייב ואפילו ביד והבורר פסולת מתוך אוכל אפילו בידו לאלתר חייב, ולכאורה משמע דאף ביד קאמר.
<h2>דף עד:</h2>
הטוחן כל הטוחן סמנים ושוחק במכתשת, או תבלין הרי זה טוחן וחייב, ותולדתו האי מאן דפרים סילקא חייב משום טוחן פי' מחתך ירק תלוש, וכן האי מאן דסלית סילתי חיב משום טוחן פי' שמנסר עצים ליהנות מנסורת שלהם וכתב רבינו יוסף בשם רבינו שמואל שמותר לפרר לחם מאחר שנטחן כבר שלא מצינו טוחן אחר טוחן, וכתב רבינו משה מיימוני (בפ' כ"א) הצריך לדוך פלפלין וכיוצא בהם לתת לתוך המאכל בשבת הרי זה כותש בסכין בקערה ומכל מקום נכון להחמיר משום הרואה, אבל במכתשת חייב משום טוחן וכן פר"י פרק תולין (דף קמ"א).
הגוזז עיקרו של גוזז שגוזז צמר או שער מעל בהמה וחיה, תולדה דאורייתא דאמר ריש לקיש בפ' כלל גדול התולש כנף העוף חייב משום גוזז משום דרך כנף בתלישה והקוטמו חייב משום מחתך והקוטמו פי' לאחר שתלשו חותך ראשו שהוא דק וראוי להניחו בכרים ובכסות חייב משום מחתך דמקפיד לחתוך עד מקום שהוא ראוי, וכן לצד זנבו שהו' קשה מורט שערו מכאן ומכאן ומשליך הקנה ונותן השיער בכר וכסת, והמורטא) חייב משום ממחק, ובפרק הלוקח בהמה (דף כ"ה) מסקינן השוחט בהמה ביום טוב עושה מקום לקופיץ מכאן ומכאן ותולש את השיער ובלבד שלא יזיזנו ממקומו, ובעוף לא יתלוש מפני שהוא דרכו ותולדה דרבנן, בפרק השואל (דף קמ"ט) תניא אין רואין במראה של מתכת בשבת ומפרש התם משום שהאדם עשוי להשיר בה נימין המדולדלות שאינן שוות לשאר שערו' פירש דכיון שהיא של מתכת היא עצמה מגלחת את השיער, עוד יש תולדה דאורייתא ותולדה דרבנן בפרק המצניע (דף צ"ד) כדאמרינן התם, הנוטל מלא פי הזוג בשבת שהם שתי שערות חייב משום גוזז, רבי אליעזר אומר אחת, ומודים חכמים לרבי אליעזר במלקט לבנות מתוך שחורות שאפילו אחת חייב, ודבר זה אפילו בחול אסור משום לא ילבש גבר וגומר, ותנן הנוטל צפרניו בידיו או בשיניו, וכן זקנו, ושפמו ושערו רבי אליעזר אומר חייב חטאת, וחכמים אוסרים משום שבות, תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר צפורן שפירשה רובה, וציצין שפירשו רובם ביד מותר, בכלי פטור אבל אסור, וביד דמותר לא אמרינן אלא שפירשו כלפי מעלה ומצערות אותו, ונחלקו רשב"ם ור"ת (ע"ש בתוספות) בפירוש כלפי מעלה אם לצד הגוף אם לצד חוץ, ולכך טוב להחמיר בשניהם לא פירשו רובם ביד פטור אבל אסור, בכלי חייב חטאת.
וקושר ומתיר אומר שם שכן ציידי חלזון קושרים הרשתות ומתירין ואסור לקשור שני ראשי האבנט ברצועות שבתוך המכנסיים בשבת כי אם בעניבה וטוב לעשות לאבנט כמו שעושין לחגורה כעין בוקל"א בלע"ז של ברזל או של מתכת, מוכיח בפרק אלו קשרים (דף קי"א) שכל קשר שחייבי' על קישורו כך חייבין על התירו וכל קשר שפטור אבל אסור, כך להתירו פטור אבל אסור, וכל קשר שמותר לקושרו כך מותר להתירו, נשמטו רצועות המנעל מותר (ירוש' ט"ו) להחזיר הרצועות למקומן ובלבד שלא יקשור (ש"ע ואם צריך טורח לזה אסור דחיישינן שמא יקשור) חבל דלי (דף קי"ג) שנפסק לא יהא קושרו אלא עונבו כרבנן דסתם תלמודא (עירובין צ"ז) פריך הכי גבי המוצא תפילין שאינן מקושרות לענביה מיענב.
התופר שתי תפירות אמר רבי יוחנן והו' שקשר ראש החוט מכאן ומכאן כדי שתעמוד התפיר' ולא תשמט אבל אם תפר יותר על שתי תפירות אף על פי שלא קשר חייב שהרי מתקיימת התפירה, ואמר מר זוטרא בר טוביה המותח חוט של תפירה חייב חטאתא) פירו' שנתרוחה התפירה ונתרוחו הנקבים והוא מותח החוט להדק התפירה חייב. הקורע על מנת לתפור שתי תפירות שכן יריע' שנפל בה דרנ' (פי' תולע') קורעין אותה ותופרים אותה אבל קרע להפסידה פטור אבל אסור שהוא מקלקל ואמרינן בפרק האורג (דף ק"ה) הקורע בחמתו או על מתו הואיל וחמתו שוככת בדבר זה חייב שהרי הוא כמתקן.
<h2>דף עה.</h2>
הצובע מסקינן בפרק כלל גדול לרב, השוחט חייב משום נטילת נשמה ומשום צובע כדאמרינן התם רצונו שיהיה בית השחיטה נצבע בדם כדי שיראו בני אדם שנשחט' מחדש ויקנו ממנו.
השוחט אמר שמואל השוחט משום מאי מחייב משום נטילת נשמה, ואמרינן בירושלמי פרק כלל גדול (דף ו') שעל כל הוצאת דם חייב משום נטילת נשמה, החונק את החי עד שימות הוי תולדה דשוחט, לפיכך אמר שמואל בפרק שמנה שרצים (דף ק"ז) אם העלה דג מספל מים והניחו עד שמת חייב משום חונק ולא עד שימות אלא מסקינן דכיון דיבש בו כסלע בין סנפיריו חייב שמעתה אינו יכול לחיות, ובירושלמי דכלל גדול (דף י') אמרי רבנן דקיסרי ההוא דצייד כיורא, וכל דבר שאתה מבדילו מחיותו חייב משום קוצר, רמשים שהם פרים ורבים (דף ק"ו) מזכר ונקבה כגון הפרעושים שקורין פיצ"א בלע"ז, ההורג אותם כהורג את הבהמה ואף לא ימללו בידו שמא יהרגנו אלא יטלנו בידו ויזרקנו אבל כינה ששורצת מן האדם מזיעתו שקורין פוי"ל בלע"ז מתירין בית הלל (שם דף י"ב) להורגה, ורבא נמי מקטע להו (ש"ע המפלא בגדיו מכינים לא יהרגם אלא מוללן בידו ויזרקם ושבראש מותר להרגם) ומסקינן פרק כל כתבי הקדש (דף קכ"א) חיה או רמש שהם נושכים וממיתים ודאי כגון זבוב שבמצרים, וצירעה שבננוה ועקרב שבחדייב, ונחש שבארץ ישראל, וכלב שוטה שבכל מקום מותר להורגן בשבת כשיראו אותם ושאר המזיקים אם רצים אחריו מותר להורגן בשבת, ואם היו יושבים במקומם או בורחים מלפניו אסור, ואם דרכן לפי תומו בשעת הלוכו והרגן מותר, בפרק קמא דכתובות (דף ו') מסקין הלכתא מותר לבעול בתחלה בשבת ואין כאן איסור חבורה והטעמים מפורשים שם, והמפיס מורסא (דף ע"ט) פטור ומותר כמו כן, דמפקד פקיד הליחה אבל לעשות לה פה חייב.
<h2>דף עה:</h2>
המפשיט מן העור שיעור כדי לעשות קמיע חייב. המעבד מן העור כדי לעשות קמיע חייב וכן המולח שהמליחה מין עבוד הוא, והכי אמרינן בפרק כלל גדול (דף ע"ח) והמולחו והמעבדו היינו מולח היינו מעבד והלא הכל אחד הוא ומשני אפיק חד מנייהו ועייל שרטוט, פירוש כשרוצה לחתוך העור משרטט תחלה כדי שיכוין חיתוכו, ומי מלח מועטין (דף ק"ה) יש אומרים דהלכה כרבנן דשרי, ויש אומרים דהלכה כרבי יוסי דאסר מיהו להשליך המלח על הבשר ואחר כך לתת עליו יין או חומץ מותרא).
המחתכו שיעור כדי לעשות קמיע וכן כל דבר שמקפיד (דף ע"ד) על חיתוכו לעשות במדה נקרא מחתך ואם אינו מקפיד במדה ושיעור מותר.
הממחק תולד' דאוריית' אמר רבי יוסי בר חנינא (וע"ש בתו') השף את העור בין העמודים בשבת חייב משום ממחק ומפרש בירושלמי (שם דף י"ד) שזו המחיקה היתה במשכן, ואמר רבי יהושע הממרח רטייה בשבת חייב משום ממחקא) וגרסינן בפרק חבית (דף קמ"ו) לא יתן שעוה בנקב המגופה מפני שהוא ממרח.
והכותב (דף ק"ד) שתי אותיות. והמוחק ע"מ לכתוב שתי אותיות פירוש בין בסם בין בדיו בין בסקר' וכל דבר המתקיים וכל דבר שאין מתקיים פטור אבל אסור, וכן כוחלת אסרו חכמים (דף צ"ד) משום כותב, ואסרו חכמים (דף קמ"ח) למנו' אורחי' ופרפראותיו מפי הכתב שמא ימחוק ואפילו בכותל גבוה, וכן אסור לקרות בכתב הכתוב תחת הצורות וכן (דף קמ"ט וקי"ח) בשטרי הדיוטות שמא ימחוק (ש"ע ואפילו לעיין בהם בלא קריאה אסור ואגרת השלוח לו אם אינו יודע מה כתוב בה מותר לעיין בה ואם בשבילו הובאה מחוץ לתחום לא יגע בה) ואמרו חכמים כתב אות אחת גדולה ויש במקומ' לכתוב שתים פטור אבל אם מחק אות אחת ויש במקומ' לכתוב שתים חייב, ואמרינן (דף קמ"ח ביצה ל"ו) שואל אדם מחבירו כדי יין ולא יאמר הלויני אלא יאמר השאילניא) ולא דנין ולא חולצין ולא מייבמין ולא מקדשין, ואסור לשקול לימנות ליקח למכור להפיס (דף קמ"ב וק"ג) לחשב חשבונות שאינם של מצוה כל אלו גזירה שמא יכתוב.
המכה בפטיש על כל גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש וכן על כל תקון ואמרינן האי מאן דשקיל אקופי מגלימיה חייב משום מכה בפטיש, והוא דקפיד עלייהו, והפותח (מכות ג') בית הצואר בשבת חייב חטאת, (פי' משום מכה בפטיש דהשתא קא עביד ליה מנא) ולכך אסור (עירובין דף ק"ד) להשמיע קול בשום דבר בין בכלים בין באגוזין בין ביד ולרקד, (ש"ע וי"א דבזמן הזה שרי דאין אנו בקיאין בעשיית כלי שיר ומכל מקום להכות על הדלת בכלי המיוחד לכך אסור) ולטפח שמא יתקן כלי שיר אבל אם אין מתכוין להוציא קול מותר, ואסור לחוף (שבת נ') כלי כסף בגרתיקון אבל בחול מותר, ואסור להדיח (דף קי"ח) אלפסין וקערות אלא אם כן צריך להם באותו היום אבל כוסות וקיתניו' מותר שאין קבע לשתייה, ואין מטבילים (ביצה דף י"ח) הכלים, ש"ע אם הוא כלי שראוי למלאות בו מים ימלאנו מים מן המקוה ועלתה לו טבילה) וכן אסור להגביה תרומה ומעשר וכל זה משום תיקון, ותולדה דמכה בפטיש.
<h2>דף צד:</h2>
הגוזז עיקרו של גוזז שגוזז צמר או שער מעל בהמה וחיה, תולדה דאורייתא דאמר ריש לקיש בפ' כלל גדול (דף ע"ד) התולש כנף העוף חייב משום גוזז משום דרך כנף בתלישה והקוטמו חייב משום מחתך והקוטמו פי' לאחר שתלשו חותך ראשו שהוא דק וראוי להניחו בכרים ובכסות חייב משום מחתך דמקפיד לחתוך עד מקום שהוא ראוי, וכן לצד זנבו שהו' קשה מורט שערו מכאן ומכאן ומשליך הקנה ונותן השיער בכר וכסת, והמורטא) חייב משום ממחק, ובפרק הלוקח בהמה (דף כ"ה) מסקינן השוחט בהמה ביום טוב עושה מקום לקופיץ מכאן ומכאן ותולש את השיער ובלבד שלא יזיזנו ממקומו, ובעוף לא יתלוש מפני שהוא דרכו ותולדה דרבנן, בפרק השואל (דף קמ"ט) תניא אין רואין במראה של מתכת בשבת ומפרש התם משום שהאדם עשוי להשיר בה נימין המדולדלות שאינן שוות לשאר שערו' פירש דכיון שהיא של מתכת היא עצמה מגלחת את השיער, עוד יש תולדה דאורייתא ותולדה דרבנן בפרק המצניע כדאמרינן התם, הנוטל מלא פי הזוג בשבת שהם שתי שערות חייב משום גוזז, רבי אליעזר אומר אחת, ומודים חכמים לרבי אליעזר במלקט לבנות מתוך שחורות שאפילו אחת חייב, ודבר זה אפילו בחול אסור משום לא ילבש גבר וגומר, ותנן הנוטל צפרניו בידיו או בשיניו, וכן זקנו, ושפמו ושערו רבי אליעזר אומר חייב חטאת, וחכמים אוסרים משום שבות, תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר צפורן שפירשה רובה, וציצין שפירשו רובם ביד מותר, בכלי פטור אבל אסור, וביד דמותר לא אמרינן אלא שפירשו כלפי מעלה ומצערות אותו, ונחלקו רשב"ם ור"ת (ע"ש בתוספות) בפירוש כלפי מעלה אם לצד הגוף אם לצד חוץ, ולכך טוב להחמיר בשניהם לא פירשו רובם ביד פטור אבל אסור, בכלי חייב חטאת.
<h2>דף צה.</h2>
המגבן כגרוגרת חייב משום בונה ותולדה דרבנן.
<h2>דף צו.</h2>
שלא להוציא מרה"י לרה"ר דכ' אל יצא איש ממקומו ובכלל זה תחומין ואליבא דר"ע.
<h2>דף קב:</h2>
הבונה שיעורו כל שהוא וכן הקודח כל שהוא וכן משוה פני קרקע הבית וכן כל בנין שצריך גבור' ואומנות בכלים שייך בהו בנין.
<h2>דף קד:</h2>
והכותב שתי אותיות. והמוחק ע"מ לכתוב שתי אותיות פירוש בין בסם בין בדיו בין בסקר' וכל דבר המתקיים וכל דבר שאין מתקיים פטור אבל אסור, וכן כוחלת אסרו חכמים (דף צ"ד) משום כותב, ואסרו חכמים (דף קמ"ח) למנו' אורחי' ופרפראותיו מפי הכתב שמא ימחוק ואפילו בכותל גבוה, וכן אסור לקרות בכתב הכתוב תחת הצורות וכן (דף קמ"ט וקי"ח) בשטרי הדיוטות שמא ימחוק (ש"ע ואפילו לעיין בהם בלא קריאה אסור ואגרת השלוח לו אם אינו יודע מה כתוב בה מותר לעיין בה ואם בשבילו הובאה מחוץ לתחום לא יגע בה) ואמרו חכמים כתב אות אחת גדולה ויש במקומ' לכתוב שתים פטור אבל אם מחק אות אחת ויש במקומ' לכתוב שתים חייב, ואמרינן (דף קמ"ח ביצה ל"ו) שואל אדם מחבירו כדי יין ולא יאמר הלויני אלא יאמר השאילניא) ולא דנין ולא חולצין ולא מייבמין ולא מקדשין, ואסור לשקול לימנות ליקח למכור להפיס (דף קמ"ב וק"ג) לחשב חשבונות שאינם של מצוה כל אלו גזירה שמא יכתוב.
<h2>דף קה.</h2>
הטווה אורך (עיין בסמ"ג) ד' טפחי' מכל דבר הנטוו' חייב. המיסך אורדי"ר בלע"ז. העושה שני בתי נירים ליצי"ש בלע"ז. האורג שני חוטים הוא הדין קולע שני נימים של שער דקליעתו היא אריגתו, ושיעור האריג' והקליע' על אורך ב' אצבעות.
<h2>דף קו:</h2>
הצד מוכחה ההלכה שעיקר חיוב צידה בדבר שדרכו להיות מצוי לצד אותו כגון חיה ועוף ודגים והוא שיצוד אותו למקום שאינו מחוסר צידה כגון שרדף אחר הניצוד עד שהכניסה למקום צידה שיכול ליטלו בשחייה אחת, הצד את הישן ואת הסומא חייב הצד צבי זקן או חולה או חיגר או קטן פטור, הצד (דף ק"ו) חיה ועוף שברשותו כגון אווזים ותרנגולים ויוני עלייה פטור, הצד פרעוש רבי יהושע אומר פטור הואיל ואין במינו ניצוד ואף על פי שרבי אליעזר מחייב הלכה כרבי יהושע ובכל אלה שהוא פטור אסור מדרבנן, ואסור לצוד פרעוש בשעה שמקפצת לכאן ולכאן אבל בשעה שעוקצת מותר ליקח אותה ולהשליכה דדבר שאין בו אלא איסורה דרבנן במקום צערא לא גזרו בהו רבנן.
<h2>דף קז:</h2>
השוחט אמר שמואל (דף ע"ה) השוחט משום מאי מחייב משום נטילת נשמה, ואמרינן בירושלמי פרק כלל גדול (דף ו') שעל כל הוצאת דם חייב משום נטילת נשמה, החונק את החי עד שימות הוי תולדה דשוחט, לפיכך אמר שמואל בפרק שמנה שרצים אם העלה דג מספל מים והניחו עד שמת חייב משום חונק ולא עד שימות אלא מסקינן דכיון דיבש בו כסלע בין סנפיריו חייב שמעתה אינו יכול לחיות, ובירושלמי דכלל גדול (דף י') אמרי רבנן דקיסרי ההוא דצייד כיורא, וכל דבר שאתה מבדילו מחיותו חייב משום קוצר, רמשים שהם פרים ורבים (דף ק"ו) מזכר ונקבה כגון הפרעושים שקורין פיצ"א בלע"ז, ההורג אותם כהורג את הבהמה ואף לא ימללו בידו שמא יהרגנו אלא יטלנו בידו ויזרקנו אבל כינה ששורצת מן האדם מזיעתו שקורין פוי"ל בלע"ז מתירין בית הלל (שם דף י"ב) להורגה, ורבא נמי מקטע להו (ש"ע המפלא בגדיו מכינים לא יהרגם אלא מוללן בידו ויזרקם ושבראש מותר להרגם) ומסקינן פרק כל כתבי הקדש (דף קכ"א) חיה או רמש שהם נושכים וממיתים ודאי כגון זבוב שבמצרים, וצירעה שבננוה ועקרב שבחדייב, ונחש שבארץ ישראל, וכלב שוטה שבכל מקום מותר להורגן בשבת כשיראו אותם ושאר המזיקים אם רצים אחריו מותר להורגן בשבת, ואם היו יושבים במקומם או בורחים מלפניו אסור, ואם דרכן לפי תומו בשעת הלוכו והרגן מותר, בפרק קמא דכתובות (דף ו') מסקין הלכתא מותר לבעול בתחלה בשבת ואין כאן איסור חבורה והטעמים מפורשים שם, והמפיס מורסא (דף ע"ט) פטור ומותר כמו כן, דמפקד פקיד הליחה אבל לעשות לה פה חייב.
<h2>דף קח:</h2>
המפשיט מן העור שיעור כדי לעשות קמיע חייב. המעבד מן העור כדי לעשות קמיע חייב וכן המולח שהמליחה מין עבוד הוא, והכי אמרינן בפרק כלל גדול (דף ע"ח) והמולחו והמעבדו היינו מולח היינו מעבד והלא הכל אחד הוא ומשני אפיק חד מנייהו ועייל שרטוט, פירוש כשרוצה לחתוך העור משרטט תחלה כדי שיכוין חיתוכו, ומי מלח מועטין (דף ק"ה) יש אומרים דהלכה כרבנן דשרי, ויש אומרים דהלכה כרבי יוסי דאסר מיהו להשליך המלח על הבשר ואחר כך לתת עליו יין או חומץ מותרא).
ואין נותנים אספלנית על גבי מכה שאין בה סכנה, וכן קילור על העין שיכנס בעין אבל חוץ לעין מותר, כיון שאינו נותנו על גבי המכה וכן מכה שנתרפאית מותר לתת אספלנית לשומרה, ומערב שבת מותר לתת קילור אפילו בתוך העין, וכן אספלנית על גבי המכה אף על פי שמתרפאת בשבת אבל אם נפלה על גבי קרקע לא יחזיר, אבל על דבר אחר יחזיר.
<h2>דף קיא:</h2>
והור' ר"ת (בתו') למניקות שאם התינוקות לכלכו בגדיה' מותר ליטול ידיה עליהם ולקנח במקום הלכלוך כדי שתוכל להתפלל שאין זה אלא דרך לכלוך שאין מעביר המימי רגלים בלבד אלא מעביר מים אחריםא) עמהם גם במקום מצוה הקילו בכמה מקומות.
וקושר ומתיר אומר שם (דף ע"ד) שכן ציידי חלזון קושרים הרשתות ומתירין ואסור לקשור שני ראשי האבנט ברצועות שבתוך המכנסיים בשבת כי אם בעניבה וטוב לעשות לאבנט כמו שעושין לחגורה כעין בוקל"א בלע"ז של ברזל או של מתכת, מוכיח בפרק אלו קשרים (דף קי"א) שכל קשר שחייבי' על קישורו כך חייבין על התירו וכל קשר שפטור אבל אסור, כך להתירו פטור אבל אסור, וכל קשר שמותר לקושרו כך מותר להתירו, נשמטו רצועות המנעל מותר (ירוש' ט"ו) להחזיר הרצועות למקומן ובלבד שלא יקשור (ש"ע ואם צריך טורח לזה אסור דחיישינן שמא יקשור) חבל דלי (דף קי"ג) שנפסק לא יהא קושרו אלא עונבו כרבנן דסתם תלמודא (עירובין צ"ז) פריך הכי גבי המוצא תפילין שאינן מקושרות לענביה מיענב.
<h2>דף קיג:</h2>
דיני סחיטה אסור לאדם לכנס במים בשבת אם בגדיו נוגעים במים גזירה שמא יסחטם, כדמפרש בפ' אלו קשרים וסחיטה דמיא הוי תולדה דליבון שהוא אב מלאכה ואם הוא הולך לדבר מצוה כגון להקביל פני רבו מותר ולא גזרינן מידי כדאמרינן בפ' בתרא דיומא (דף ע"ז) ואמרינן נמי בפ"ב דביצה (י"ח) נדה מערמת וטובלת בבגדי' ואם יש טינוף בבגדיו מקנח בסמרטוט.
<h2>דף קטו.</h2>
מצילין כל כתבי הקדש לחצר שאינה מעורבת ולמבוי רק שיהא למבוי ג' מחיצות ולחי ובימי התנאי' לא היו מצילין הברכות והקמיעין אבל עתה שרבת' השכח' תקנו (ס"א התירו) להציל הכל (ש"ע מותר לומר לגוי להציל ספרים אפי' דרך רה"ר ועוד שאין לנו רה"ר).
<h2>דף קטז:</h2>
ומצילין תיק הספר עם הספר אף על פי שיש בתוכו מעות, וה"ה עם כל דבר שיש בו קדושה, מיהו בירושלמי (דשבת ט"ו) אמר דריסקיא מליאה מעות נותן עליו ככר או תינוק ומטלטלה מפני הדליקה, ואף על גב דאמרינן בפרק נוטל (דף קמ"א) לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד, שמא בדליקה התירו יותר, וכן יש להתיר מפני תפיסה, ודוקא לרשות היחיד אבל לחצר שאינה מעורבת או לכרמלית לא, ועוד אומר הרב רבינו ברוך (בתו' דף קט"ו) דבבית לא שייך איסור דלא גזרינן אטו רה"ר דלא מיחלף ברשות הרבים לפי שהוא מקורה (ש"ע ואף לחצר לא אמרו אלא לחצר חבירו אבל לחצר שלו שאין צריך עירוב יכול להציל כל מה שירצה, וי"א שאין חילוק, ובזמן הזה שאנו דרין בין הגוים ויש חשש סכנת נפשות מותר לכבות אפילו הדליקה בביתו של גוי ודוקא כבוי דהוה מלאכה שאינה צריכה לגופה אבל אסור לחלל שבת כדי להציל).
<h2>דף קיז.</h2>
ומסקינן בפרק כל כתבי שאם נפלה דליקה בחצר בשבת שאינו מציל כל מה שיש בה לחצר אחרת שבאותו מבוי אף על פי שעירבו גזירה שמא יכבה הדליקה כדי להציל לפי שאדם בהול על ממונו, לפיכך גזרו שלא יציל רק מזון של אותה שבת וכלים שצריך להשתמש בהם בשבת ובגדים שיכול ללבוש בשבת שנמצא שמתיאש מן הכל ואינו בא לידי כבוי ואם לא עירבו אפילו מזונו וכליו אינו מציל (ש"ע ויש מקילין אף לחצר שאינה מעורבת ודוקא בני הבית שהדליקה בו לא יצילו יותר אבל בתים הקרובים ויראים שתגיע להם הדליקה יכולים להציל כל מה שירצו).
<h2>דף קיז:</h2>
ומה הוא מציל למזונו אם נפלה דליקה בליל שבת מציל מזון ג' סעודות הראוי לאדם לאדם הראוי לבהמה לבהמה נפלה בשחרית מציל מזון ב' סעודות במנחה מציל מזון סעודה אחת.
בפרק קמא דשבת (דף ד') אמרינן שאם שכח והדביק פת בתנור ונזכר שהוא שבת מותר לו לרדות קודם שתאפה ויבא לידי מלאכה גמורה, ורדיית הפת אף על פי שאינה מלאכה אסרו אותה חכמים שמא יבא לאפות כדתנן בפרק כל כתבי (דף קי"ז) המדביק פת בתנור מבעוד יום וקדש עליו היום מציל ממנו מזון ג' סעודות ואומר לאחרים בואו והצילו לכם כדי מזון ג' סעודות לכל אחד ואף על פי שאינה מלאכה כשהוא מציל לא ירדה במרדה אלא בסכין כדי לשנות, (ש"ע ואם נתנו בכדי שיקרמו פניה כיון דלא עבד איסורא וצורך שבת הוא רודה כדרכו ושלא לצורך היום אסור אפילו בשינוי, ובתנורים שלנו שאין בהם רדייה מותר להוציא יותר משלשה סעודות בסכין או בשום דבר שיתחוב בו).
<h2>דף קיח.</h2>
המכה בפטיש על כל גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש וכן על כל תקון ואמרינן (דף ע"ה) האי מאן דשקיל אקופי מגלימיה חייב משום מכה בפטיש, והוא דקפיד עלייהו, והפותח (מכות ג') בית הצואר בשבת חייב חטאת, (פי' משום מכה בפטיש דהשתא קא עביד ליה מנא) ולכך אסור (עירובין דף ק"ד) להשמיע קול בשום דבר בין בכלים בין באגוזין בין ביד ולרקד, (ש"ע וי"א דבזמן הזה שרי דאין אנו בקיאין בעשיית כלי שיר ומכל מקום להכות על הדלת בכלי המיוחד לכך אסור) ולטפח שמא יתקן כלי שיר אבל אם אין מתכוין להוציא קול מותר, ואסור לחוף (שבת נ') כלי כסף בגרתיקון אבל בחול מותר, ואסור להדיח (דף קי"ח) אלפסין וקערות אלא אם כן צריך להם באותו היום אבל כוסות וקיתניו' מותר שאין קבע לשתייה, ואין מטבילים (ביצה דף י"ח) הכלים, ש"ע אם הוא כלי שראוי למלאות בו מים ימלאנו מים מן המקוה ועלתה לו טבילה) וכן אסור להגביה תרומה ומעשר וכל זה משום תיקון, ותולדה דמכה בפטיש.
<h2>דף קכ.</h2>
ומפרש רב הונא בבא לקפל פי' לקבוץ ממקומו' הרב' בכלי' הרבה או שהיה ממלא כלים ומוציאן ומערה וחוזר וממלא אותן פעם שנייה אז אינו מציל אלא מה שצריך לו כדפי' אבל אם הוציא כלי אחד בפעם אחת אפי' יש בו כמה סעודות מותר והיינו דתנן מצילין סל מלא ככרות אע"פ שיש בו כמה ככרות ומיירי בענין זה וה"ה אם פירש טליתו וקבץ בה כל מה שיוכל להוציא' מליא' בבת אחת מותר ואומר לאחרים בואו והצילו לכם וכל אחד מציל מזון שהוא צריך לו או כלי אחד שהוא מחזיק דבר גדול והרי הוא של מציל ואם לא רצה המציל לקחתו הרי הוא של בעליו, ומותר ליקח אחר השבת שכרו דאין זה שכר שב' ולובש כל מה שיוכל ללבוש ועוטף כל מה שיוכל לעטוף ומוציא לחצר שאינה מעורבת ופושט חוזר ולובש ואומר לאחרים בואו והצילו כמו שאמרנו גבי מזון.
אמר ר' שמעון בן ננס פורסין עור גדי על גבי שידה תיבה ומגדל שאחז בהן האור ונראה דיש לחלק בין עור לח לעור יבש דלח אסור לטלטל, ועושין מחיצות בכל הכלים, ואפי' חדשים מלאים מים דגרם כיבוי הוא ומותר ואמר רבי יהודה טלית שאחז בו האור מצד אחד נותן בו מים מצד אחר (ש"ע דוקא שאר משקין אבל מים אסור משום כיבוס).
<h2>דף קכ:</h2>
ונר דולקת שעל גבי הטבלא מנער את הטבלא אם כבתה כבתה ומוקי לה בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור ובירושלמי (דשבת ו') דקאמר שהוא אסור מיירי בנר שמלא שמן ותלמודינו מיירי בגד של שעוה, ונר של אחורי הדלת אין פותח ונועל כדרכו דהא לייט עלה אביי אבל בנחת לפותחו הוי מותר דהא אינו מתכוין ולא הוי פסיק רישיה וכן כתב רבינו משה מיימון (בפ"ה) (ש"ע אוסר בקבוע בדלת עצמו רק בנר שעוה מותר) ואין הלכה כשמואל דאמר פותח אדם דלת כנגד המדורה דהא לייט עלה אביי דגזרינן רוח מצויה אטו שאינה מצויה בירושלמי (דכירה דף ו') תניא נר שמונח כנגד הדלת פותח ונועל אפילו בשבת רב ושמואל פותרין לה בשוכח ומקללין עלה למאן דעביד כן יכרת וגו' פי' למי שעושין כן אף במניח יכרת (ש"ע לנעול דלת וחלון כנגד הנר מותר).
<h2>דף קכא.</h2>
פסקינן בפרק כל כתבי עכו"ם שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה פי' אין צריך לומר לו אל תכבה אבל קטן העושה לדעת אביו אין שומעין לו אמר רבי אמי בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד ובפ' המדיר (דף מ"ו) קאמר למעוטי שאר איסורי שבת לאפוקי מה"ג שפירשו שאין חלוק בין דליקה לשאר איסורי שבת ושמא ה"ג ר"ל כל שיש בו הפסד ממון הכל מותר (ש"ע היזק הבא פתאום כגון נתרועע חבית יין יכול לקרות עכו"ם אעפ"י שודאי יתקננו כשיבא) ותלמודינו ממעט דבר שאין בו הפסד ממון.
<h2>דף קכא:</h2>
וכל דבר מטונף (דף קכ"א) או רעי מותר להוציאו לאשפה ואין (דף קמ"ג) עושין גרף של רעי לכתחילה, ומטלטלי' כנונא אגב קטמה (דף מ"ז).
השוחט אמר שמואל (דף ע"ה) השוחט משום מאי מחייב משום נטילת נשמה, ואמרינן בירושלמי פרק כלל גדול (דף ו') שעל כל הוצאת דם חייב משום נטילת נשמה, החונק את החי עד שימות הוי תולדה דשוחט, לפיכך אמר שמואל בפרק שמנה שרצים (דף ק"ז) אם העלה דג מספל מים והניחו עד שמת חייב משום חונק ולא עד שימות אלא מסקינן דכיון דיבש בו כסלע בין סנפיריו חייב שמעתה אינו יכול לחיות, ובירושלמי דכלל גדול (דף י') אמרי רבנן דקיסרי ההוא דצייד כיורא, וכל דבר שאתה מבדילו מחיותו חייב משום קוצר, רמשים שהם פרים ורבים (דף ק"ו) מזכר ונקבה כגון הפרעושים שקורין פיצ"א בלע"ז, ההורג אותם כהורג את הבהמה ואף לא ימללו בידו שמא יהרגנו אלא יטלנו בידו ויזרקנו אבל כינה ששורצת מן האדם מזיעתו שקורין פוי"ל בלע"ז מתירין בית הלל (שם דף י"ב) להורגה, ורבא נמי מקטע להו (ש"ע המפלא בגדיו מכינים לא יהרגם אלא מוללן בידו ויזרקם ושבראש מותר להרגם) ומסקינן פרק כל כתבי הקדש חיה או רמש שהם נושכים וממיתים ודאי כגון זבוב שבמצרים, וצירעה שבננוה ועקרב שבחדייב, ונחש שבארץ ישראל, וכלב שוטה שבכל מקום מותר להורגן בשבת כשיראו אותם ושאר המזיקים אם רצים אחריו מותר להורגן בשבת, ואם היו יושבים במקומם או בורחים מלפניו אסור, ואם דרכן לפי תומו בשעת הלוכו והרגן מותר, בפרק קמא דכתובות (דף ו') מסקין הלכתא מותר לבעול בתחלה בשבת ואין כאן איסור חבורה והטעמים מפורשים שם, והמפיס מורסא (דף ע"ט) פטור ומותר כמו כן, דמפקד פקיד הליחה אבל לעשות לה פה חייב.
<h2>דף קכב.</h2>
וגוי שעשה מלאכה לעצמו כגון שהדליק את הנר ישתמש ישראל לאורו, ואם בשביל ישראל אסור, ואם עשה בשביל ישראל חולה אסור לבריא גזירה שמא ירבה בשבילוא).
ואם אדם צריך לחפץ אחד שהוא ברה"ר להכניסו ברשות היחיד יביא תינוקות לשם ואם יביאוהו אין מוחין בידם ואם לא יביאוהו יעשה מחיצות של בני אדם שלא יהא בין זה לזה ג' ולא ידע על מה הובאו.
ואם ליקט (בתוספות ביצה דף כ"ד וס"ה סימן רמ"ט) הגוי פירות או צד דגים, או אפה פת הכל בשביל הגוי שמא יש לאסור כמו פירות (ביצה ב' וג') הנושרים מאליהם, דבדבר מאכל החמירו חכמים או שמא מותר הפת כמו מלאכה כמו שפי' לעיל וראיתי שר"ת (ביצה כ"ד) אסר הפתא) וספק אם נלקטו בשב' או לא אותו היום אסור. (הג"ה ומיהו בההיא דיש במינו במחובר משמע דאפילו מספק בעינן כדי שיעשו גבי מחובר והוא הדין לספק צידה. וצריך עיון בפרק שואל גבי חיישי' שמא חוץ לחומה לנו) ולערב מותר מיד כשמואל דפרק שואל ועל המים שהעכו"ם (שבת דף קכ"ב וע"ש בתוס') שואב ומביאין בבית ישראל מתיר רבינו תם לשתותן אף על פי שלשם ישראל הביאן כיון שהישראל יכול לשתותן באותו מקום ועוד כי שמא העכו"ם עושה צורכו כי ישתה מהמים בכל עת שירצה אבל יין אסור. ומיהו אם הביאו בשביל ישראל אחד מותר לישראל אחר. כמו עכו"ם שהביא פירות מחוץ לתחום דאמרינן דמותר לישראל אחר פירש הכי נמי אע"ג דהובא דרך רשות הרבים מותר לפי שאין לנו רשות הרבים גמורה.
ומותר להעמיד בהמתו על גבי מחובר אבל לא על גבי המוקצה שלא יבא האדם לטלטלו אבל עומד בפניה כדי שתלך על המוקצה לאכול.
<h2>דף קכב:</h2>
ואסרו חכמים להחזיר דלת של שידה תיבה ומגדל, אף על פי שאינן כלי גבורה ואומנות גזירה שמא יתקע בגבור' ואומנות ואז הוי בנין דאוריתא וגזירה שמא יתקע באבן היתדות שקוריןא) גאו"ץ בלע"ז, וכן כל כיוצא בו אבל אם היה רפוי מותר כרבן שמעון בן גמליאל (דף מ"ז).
<h2>דף קכג:</h2>
מסקינן בפרק כל הכלים שכלי שמלאכתו להיתר מותר לטלטלו אפילו מחמה לצל. ואם מלאכתו לאיסור לצורך גופו או מקומו מותר ומחמה לצל אסור אפילו לר"ש דמיקל.
<h2>דף קכה:</h2>
ופקק החלון בזמן שקשור ותלוי פי' שאינו נגרר בארץ שחבל שהוא קשור בו אינו מגיע לארץ פוקקין בו וכן אם מתוקן מאתמול לכך אף על פי שאינו קשור ותלויא) (ש"ע לוח או שאר דבר שסותמין בו החלון בחישב מע"ש סגי וקנה שנועלין בו ודמי טפי לבנין מפקק החלון צריך תיקון לרש"י צריך שיעשנו שיהא ראוי ג"כ לתשמיש אחר כגון לפצוע בו אגוזים ולר"ת בתקנו לנעול בו סגי ומותר לטלטלו דחשיב בהכי כלי).
<h2>דף קכו.</h2>
ונגר שיש בראשו גלוסטר' נועלין בו בשבת ושאין בראשו גלוסטרא דהשתא אין תורת כלי עליו, אם קשור ותלוי (פי' בדלת) נועלין וכן אם היה ניטל באגדו ופסק רבינו תם (בתוספת דף קכ"ו) ה"ה אם שיפהו תיקנו כרבי יוחנן ויש מחמירין כשמואל (ערובין דף ק"ב) דבעי קשירה ונכון להחמיר כשמואל משום דמפרש רבא למילתיה.
<h2>דף קכח.</h2>
גרסינן בפרק מפנין דג מליח מותר לטלטלו אפילו לא בשלו אבל בשאינו מליח אסור לטלטלו אבל בשר מליח וחי מותר לטלטלו.
<h2>דף קכח:</h2>
ובהמה שנפלה לתוך הבור אסור להעלותה אם יכולה להתפרנס שם עד מוצאי שבת. ותרנגולת שברחה אין מדדין אותה פירש לא יהיו אוחזין בכנפיה ורגליה נוגעות לארץ ומוליכה מפני שאגפיה נשמטים ומגבהת עצמה והוי טלטול שלא לצורך. אבל דוחין אותה שתכנס בלול.
היולדת כשכורעת לילד מחללין עליה את השבת וקורין לה חכמה, וחותכין לו את טיבורו וקושרים אותו ואם היתה צריכה לנר מדליקין לה ואפילו היא סומא ואם היתה צריכה לשמן חברתה מביאתו, אך כל שינוי שיכולה לעשות עושה.
<h2>דף קכט.</h2>
היולדת משיתחיל דמה לזוב (ש"ע, או משתשב על המשבר או משעה שחברותיה נושאות אותה בזרועותיה שאין בה כח להלך) עד ג' ימים אחר הלידה מחללין, בין אמרה צריכה בין אמרה אינה צריכה מג' ימים ועד ז' אם אמר' צריכ' מחללין ואם לאו אין מחללין מז' ועד ל' הרי היא כחולה שאין בה סכנה, עושין מדור' ליולד' ולמקיז דם ונצטנן אפי' בתקופת תמוז.
<h2>דף קלד:</h2>
ומרחיצין הולד ביום שנולד ואפי' בחמין שהוחמו בשבת ומולחי' ומלפפי' אותו, וכן מרחיצין אותו בין לפני המילה בין לאח' המילה ביום הג' אפי' בחמין שהוחמו בשבת (ש"ע זהו בימיהם שהיה סכנה בדבר אם לא היו מרחיצין אבל האידנא מכינין לו חמין מבע"י לרוחצו לפני המילה ולאחר המילה מרחיצי' במ"ש וכן בשלישי למילה אם רוצין לרוחצו מכינין חמין מבע"י).
<h2>דף קלז:</h2>
אסור לתלות המשמרת ביום טוב וכל שכן בשבת, וכן כל בנין עראי אבל להוסיף מותר, וכן לצניעות לפרוס סדין מותר, ואם להתיר כגון בדופן סוכה או להוליך ברשות הרבים אסור, וכן כל דבר שאין בו אוהל טפח מותר.
<h2>דף קלח.</h2>
והנותן מים לתוך שמרים נחלקו רבה ורבי זירא לרבה הוי תולדה דבורר, ולרבי זירא הוי תולדה דמרקד, ויין עכור אסור (וצ"ע אם לסננו קאמר) בין הגתות מותר (פי' לפי שאז שותין אותן כולן עכורים).
<h2>דף קלח:</h2>
בערובין אמרינן (דף ק"ב ושבת קל"ו) סיינא (פירש כובע של לבד שנותנין על הראש) שרי (ש"ע כובע שהוא מתפשט להלן מראשו טפח אסור להניח בראשו אפילו בבית משום אהל) ומוקי לה במיהדק בראשו כגון שיש רצועה ומשיחה שקושרין תחת צוארו, ואז מותר לצאת דליכא למיחש שמא יפול, אבל אי לא מיהדק אסור פן יגביהנו הרוח ויפול ואתי לאתויי אבל כובע של צמר או של משי ואלמנוא"ש אף בלא קשירה מהודקים שם היטב ומותר לצאת בהם.
<h2>דף קלט:</h2>
בד"א במים אבל שמן ויין ושאר משקים אין חוששין אם בגדו טובל בהם שאינם מתלבנים, ובלבד שלא יסחוט הבגד שאסור משום דש שמוציא מתוכו המשקה וליכא למיחש שמא יסחוט לצורך המשקה הבלוע בבגד דאין זה רגילות שהרי אין חפץ באותו משקה, ולכך מסננין יין בסודרין כדאמרינן בפרק תולין ובלבד שלא יעשה גומא בסודר.
אמר זעירי נותן אדם יין צלול או מים צלולים לתוך המשמרת (ש"ע שי"ט והרמב"ם אוסר במשמרת אפי' מים ויין צלולים ובסודר התיר מים ויין בצלולים) ואינו חושש משום בורר אם יש בתוכו קסמין קצת, דכיון שהיה יכול לשתותו כך קודם ומשום סחיטה ליכא למגזר אע"פ שהם מים שהרי המשמרת עשויה לכך לא קפיד בליבונ' של משמר' כדאמ' גבי פרונק' בפ' במה טומנין (מ"ח) אבל מים בסודר אסור ויין מותר, ומכאן הורה ריב"ש הלכה למעשה (הגה"ה ברמב"ם פ"ח) על משקה שקדים שכתשן מערב שבת מותר לסננן דרך סדין או דרך מטפח' בשבת, ומשום בורר ליכא כיון דיכולין לשתותן מקמי הכי בלא סינון ושמא יסחו' לא גזרינן אלא במים שהבג' מתלבן ומתכבס בכך.
<h2>דף קמ:</h2>
ואסור לגרוף האבוס אפי' הוא של עץ ושל אבן גזירה אטו של קרקע אבל שלחן מותר לגרוף הפירורין וטיט שעל גבי רגלי' מקנחו בכותל ואין מקנחו על גבי קרקע (ש"ע ויש מי שאוסר אף בכותל ויש מי שמתיר בשניהם וה"ה דמותר להסירו במעט חרס הראוי לטלטל).
אמר אביי מקמי חמור לוקחין מותר האוכל ונותן לפני השור אבל אין לוקחין מלפני השור ליתן לפני החמור שאינו ראוי לו והוי טלטול שלא לצורך. ובשאר בהמות יש לדקדק אם אסור אם מותר. ונראה לי שמותר מדלא הזכירו חכמים איסור בשאר בהמות (ש"ע ויש מחמירין).
<h2>דף קמא.</h2>
וקש שעל גבי המטה מנענעו בגופו אבל לא בידו. ואם היה ראוי למאכל בהמה מותר לנענעו בידו ואם היה עליו כר או סדין מותר דמוכחא מילתא דלשכיבה עומד (ש"ע וכן אם חושב לשכב עליו) ושומטין מנעל מעל גבי האימום.
אבל סתימת פך וחבית שהיא למעלה, והסתימה היא מבגד, או מנעורת של פשתן, ובלועה אסור לתוחבה בחוזק בנקב לפי שהמשקה נסחט בתוך הכלי והוה דש כדאיתא בפרק תולין לא ליהדק אינש אודרא אפומא דשישא, פי' מוך בפי צלוחית, ואם כן מן הצד כמו ברזא שהיא כרוכה מקנבוס או פשתן והיא בנקב החבית מן הצד אם יש כלי תחת החבית כדי לקבל מה שנפל אסור למשוך מאותה ברזא לפי שהמשק' נסחט וגם אינו הולך לאיבוד כיון שיש כלי תחת החבית וחשוב כמו סתימת פך דלמעלה דאסור ואם אין כלי תחת החבית דהשתא מה שנסחט מן הבגד הכרוך בברזא נופל לאיבוד לארץ ולא ניחא ליה באותו משקה לפירוש הערוך (בערך פסק ורא"ש שם קפ"ג) מותר למשוך מן הברזא.
המלבן תולדה דמלבן אמרינן בזבחים פרק דם חטאת (דף צ"ד) דאמר רבא זרק סודר במים חייב משום מלבן ומפרש טעמא דשריית בגד זהו כבוסו ולבונו, ומכאן פסקו הלכות גדולות אם נפל יין או שתן על בגד בשבת שאסור להשליך עליו מים, ואמרינן בפרק תולין טיט שעל גבי בגדו מכסכסוא) מבפנים פירש משפשפו ולא מוכחא מילת' דליתחזי כליבון, ומלבן ממש לא הוי דאין נותן שם מים, אבל אינו מכסכסו מבחוץ, ומותר לגררו בצפורן ובפרק חבית (דף קמ"ז) המנער טליתו בשבת חייב חטאת, פירוש הקונטרס המנערו מעפרורות, והתוספות (שם) פירשו ממים או מטל בשבת חייב חטאת, ואוקימנא בחדתין ואוכמי דקפיד עלייהו דהוי כמלבן, ובפרק דם חטאת (דף צ"ד) אמרינן שכשוך במנעל מותר, כיבוס אסור, ותנן בשבת פרק נוטל (דף קכ"ב) כר שיש עליה לכלוכית יקנחנה בסמרטוט, ואם היא של עור נותן מים עליה עד שתכלה.
<h2>דף קמא:</h2>
לא יצא קטן במנעל גדול פן יפול מרגלו ואתי לאתויי, ולא תצא אשה במנעל מרופט (פיר' קרוע) דדילמא מחכו עלה ומייתי ליה ולא תצא במנעל חדש אם לא יצאת בו שעה אחת מבעוד יום, לפי שמקפדת על מדת רגליה, ואם אינו מיישר לרגליה שלפה ליה ומייתא ליה, אבל אדם שאינו מקפיד מותר לצאת במנעל שלא ניסהו בחול אבל מלבושים חדשים ליכא איסור אפילו לאשה.
מסקינן שאסור ליטול התינוק עם אבן בידו או דינר. דלא שרי מתניתין דנוטל בנו והאבן בידו אלא בתינוק שיש לו גיעגועין על אביו. ואף על פי כן בדינר אסור שמא תפול מיד התינוק ויטלנה.
<h2>דף קמב:</h2>
תנן (עיין בפסקי הרא"ש קע"ז) מעות שעל הכר מנער הכר והם נופלות אמר רבי יוחנן לא שנו אלא לצורך גופו שצריך לכר לישב עליו אבל לצורך מקומו מטלטל הכר עם המעות ויניח הכל למקום אחר שאם ינער שם לא יוכל לישב באותו מקום.
<h2>דף קמג.</h2>
מסקינן בפרק נוטל לרב נחמן דלבית הלל מגביהין מעל השולחן עצמות וקליפין הראוין למאכל בהמה אבל דברים שאינה ראוים לאכילה אסור להגביהן אלא ינער המפה או השולחן כמו מעות שעל הכר (דף קמ"ב) שמנער הכר והם נופלות וכן באבן שעל פי החביות בד"א בשכח אבל במניח אסור לנער ופירש של מניח הינו שמניח שם המעות או דבר האסור כדי לשהות שם כל השבת אבל נותן שם במזיד מע"ש כדי לטלטלו למחר בשבת מותר לנער כמו שכח כדתנן (מ"ט ע"ש בתוס') טומנין בגיזי צמר ואין מטלטלין אותם ולמח' נוטל הכסוי והם נופלין.
וכל דבר מטונף או רעי מותר להוציאו לאשפה ואין עושין גרף של רעי לכתחילה, ומטלטלי' כנונא אגב קטמה (דף מ"ז).
<h2>דף קמג:</h2>
וחבית שנשברה מביא כלי אחד ומניח תחתיה ולא יערה מכלי אל כלי שמא יביא כלי דרך רשות הרבים.
ופסקו רבותי' בגיגית מלאה ענבים בעוטים ויש הרבה יין צלול בגיגית ושהה שבוע אחת בגיגית או יותר מותר ליקח בשבת מן היין שבגיגית אף על פי שכל שעה יוצא יין מן הענבים לתוך הגיגית כיון שהיה מאתמול יין הרבה צלול אותו שיוצא מתבטל בתוכו מפני שלא היה עליו שם יין מעולם ולכך לא הוי דבר שיש לו מתירין למנעו מביטול.
<h2>דף קמד:</h2>
אמר שמואל סוחט אדם אשכו' ענבי' בתוך הקדרה שיש בה תבשיל ואפילו בשבת דמשקה הבא לאוכל כאוכל דמי אבל לא לתוך הקערה, ואמר רב חסדא מדברי רבינו נלמוד חולב אדם עז לתוך הקדרה ביום טוב אבל לא לתוך הקערה, ואי אית בקערה בשולא שפיר דמי ויש שסומכין לעשות כן כשמשימין פירורין בקערה לחלוב עליו ביום טוב אבל אין רוח חכמים נוחה הימנוא) אבל אם העכו"ם עושה כן הישראל מותר לאכול החלב אחר שראהו הישראל כשחלבו (ש"ע נוהגים בו איסור) אבל לשתותו אסור, ודוקא (ע"ש בתוס' ורא"ש דף ק"צ) חולב ביו"ט שרי דבהמה עומדת לאכילה ויכול לשוחטה אבל בשבת לא דאינו יכול לשוחטה ולאכלה, ונהי דמשום סוחט ליכא משום בורר מיהא איתא שהבהמה היא כפסולת בשבת, אבל גבי סוחט ענבים מותר דהא חזי לאכול ענבים גופייהו, ומשום הכי אסר רבינו תם (וע"ש בטור) לסחוט הבוסר לתוך המורייס אפילו ביום טוב אף על גב דהמורייס הוי מאכל והוי משקה הבא לאוכל מכל מקום הוי בורר כיון דהבוסר לא חזי לאכילהב) בעיניה.
גרסינן בכתובות (דף ס') גונח יונק חלב בשבת מאי טעמא יונק מפר' כלאחר יד הוא ומשום צערא לא גזור, והאי דאמרינן בפרק חרש (דף קי"ד) נוהגין היינו שהיינו יונקים מבהמה טהורה משמע דוקא ביו"ט אבל לא בשבת אומר ר"ת (שם בתוספת) דהתם מפרש בבריא ומשום צערא של צמא לא גזור רבנן ביום טוב אבל בשבת אסור, וגונח מחמת חולי אפילו בשבת מותר.
<h2>דף קמה.</h2>
ותו מסקינן התם כבשות ושלקות שסחטן לגופן מותר כשמואל ורבי יוחנן דשרי תרווייהו למימייהו פטור אבל אסורא) כרב ושמואל דתנא דבי מנשה מסייע להו פירש כבושים דגים ובשר נכבשים במלח וחומץ ונקרא שולצ"ץ בלע"ז.
<h2>דף קמה:</h2>
ופסק הר"ר אליעזר ממיץ אעפ"י שאין בישול אחר בישול כדתני' בפר' חבית (עיין בטור א"ח שי"ח) כל שבא בחמין מלפני שבת כלומר שנתבשל כל צרכו מלפני השבת שורין אותו בחמין בשבת, פי' בכלי ראשון מכל מקום יש בישול אחר אפייה וצלייה דקיימא לן כר' יוסי דאמר בפ' כל שעה (דף מ"א) שאין יוצאין בפסח במצה מבושלת אעפ"י שלא נימוח' דהבישול מבטל האפיי' ופקע מיניה שם לחם אלמא יש בישול אחר אפייה ומהאי טעמא אמר גבי צלאו ואח"כ בשלו דחייב לפי שהבישול מבטל את הצלייה, א)גומתוך כך יש לאסור לתת פת בתוך כלי ראשון בעודו רותח ומיהו בדבר לח וצלול לדברי הכל יש בישול אחר בישול לאחר שנצטנן (ש"ע ואפי' עשה ע"י עכו"ם אסור לאוכלו אפי' צונן אבל אם לא נצטנן כל כך מותר ע"י גוי לכך נוהגין שעכו"ם מושיב הקדרות הטמונין אצל תנור בית החורף או עליו ומבעיר אח"כ התנור ההוא אבל אם הקדרות עדיין חמין מותר ישראל להעמידן אצל תנור בית החורף כי תנור שלנו דין כירה יש לו דשרי לסמוך לו אפי' אינו גרוף וקטום) אם חוזר ומרתיחו כדאמרינן בפ' במה מדליקין שמא ירתיח וכדפי' שם בקונטרי' והשתא יש ג' חלוקים בדבר לח וצלול לדברי הכל יש בישול אחר בישול ובדבר יבש אם ראשון ושני הכל דרך אפייה וצלייה לכאורה לדברי הכל אין אפייה אחר אפייה ואין צלייה אחר צלייה, וסברא הוא דגם הר"ר אליעזר מודה בזה אבל כשהראשון דרך אפייה או צלייה והשני דרך בישול בתוך מים או יין בזה אומר הר"ר אליעזר דיש בישול אחר אפייה וצלייה דומיא דההיא דפסחים שהבאתי ולפי זה מותר להניח צלי מבושל או בשר סמוך לאש כדי לחמם אפי' שמחממו כל כך שהיד סולדת בו, ויש רוצים לומר דגם בזה אסר הר"ר אליעזר, ואינו נראה דלפי הראייה שהוא מביא מההיא דרקיק בפסח אינו כי אם דוקא היכא שבשל לסוף במים או ביין, אמרי' בפ' כירה (דף מ"א) מיחם שפינהו ויש בו מים חמים לא יתן בתוכו מים מועטים כדי שיחממו אבל נותן לתוכן מים מרובים כדי להפשירם.
<h2>דף קמו.</h2>
והסותר על מנת לבנות ויש סתירה (עיין בתוספת דף ל"א) בכלים שמותר' כדאמרינן שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרותא) וחותמות (ביצה דף ל"א) שבכלים מתיר ומפקיע וחותך ובשבירת הפותחת של תיבות נחלקו הר' אליעזר מתיר ורבי שמשון אוסר ומיהו על ידי עכו"ם יש להקל להסיר עצמו מן הספק.
<h2>דף קמז.</h2>
המלבן תולדה דמלבן אמרינן בזבחים פרק דם חטאת (דף צ"ד) דאמר רבא זרק סודר במים חייב משום מלבן ומפרש טעמא דשריית בגד זהו כבוסו ולבונו, ומכאן פסקו הלכות גדולות אם נפל יין או שתן על בגד בשבת שאסור להשליך עליו מים, ואמרינן בפרק תולין (דף קמ"א) טיט שעל גבי בגדו מכסכסוא) מבפנים פירש משפשפו ולא מוכחא מילת' דליתחזי כליבון, ומלבן ממש לא הוי דאין נותן שם מים, אבל אינו מכסכסו מבחוץ, ומותר לגררו בצפורן ובפרק חבית המנער טליתו בשבת חייב חטאת, פירוש הקונטרס המנערו מעפרורות, והתוספות (שם) פירשו ממים או מטל בשבת חייב חטאת, ואוקימנא בחדתין ואוכמי דקפיד עלייהו דהוי כמלבן, ובפרק דם חטאת (דף צ"ד) אמרינן שכשוך במנעל מותר, כיבוס אסור, ותנן בשבת פרק נוטל (דף קכ"ב) כר שיש עליה לכלוכית יקנחנה בסמרטוט, ואם היא של עור נותן מים עליה עד שתכלה.
אמר רבי יוחנן היוצא בטלית מקופלת על כתיפו בשבת חייב חטאת. ואמר רב הונא היוצא בטלי' שאינה מצוייצת כהלכתה בשבת חייב חטאת ומסיק טעמא משום דחשיב. ופי' הקו' משום דתכלת שבטלית חשיבה ולא בטלה ומורי רבינו יחיאל (ע"ש בתוספת דף מ"ח) פי' משום חשיבות דמצוה ואפי' בלא תכלת. ואם כן כל דבר שנפסק ראשו אחד מן הבגד וראשו אחד מחובר כגון לולאות ואינן חשובין מותר לצאת ואם חשובות ואינן ראויות למלאכתו אסור.
<h2>דף קמח:</h2>
והכותב (דף ק"ד) שתי אותיות. והמוחק ע"מ לכתוב שתי אותיות פירוש בין בסם בין בדיו בין בסקר' וכל דבר המתקיים וכל דבר שאין מתקיים פטור אבל אסור, וכן כוחלת אסרו חכמים (דף צ"ד) משום כותב, ואסרו חכמים (דף קמ"ח) למנו' אורחי' ופרפראותיו מפי הכתב שמא ימחוק ואפילו בכותל גבוה, וכן אסור לקרות בכתב הכתוב תחת הצורות וכן (דף קמ"ט וקי"ח) בשטרי הדיוטות שמא ימחוק (ש"ע ואפילו לעיין בהם בלא קריאה אסור ואגרת השלוח לו אם אינו יודע מה כתוב בה מותר לעיין בה ואם בשבילו הובאה מחוץ לתחום לא יגע בה) ואמרו חכמים כתב אות אחת גדולה ויש במקומ' לכתוב שתים פטור אבל אם מחק אות אחת ויש במקומ' לכתוב שתים חייב, ואמרינן (דף קמ"ח ביצה ל"ו) שואל אדם מחבירו כדי יין ולא יאמר הלויני אלא יאמר השאילניא) ולא דנין ולא חולצין ולא מייבמין ולא מקדשין, ואסור לשקול לימנות ליקח למכור להפיס (דף קמ"ב וק"ג) לחשב חשבונות שאינם של מצוה כל אלו גזירה שמא יכתוב.
<h2>דף קנא.</h2>
מת המוטל בחמה מניח עליו ככר (דף מ"ג) או תינוק ומטלטלו ואם לאו אין מטלטלין אבל מצילין אותו מפני הדליקה, ומכל מקום סכין ומדיחין אותו ובלבד שלא יזוז בו אבר ושומטין את הכר מתחתיו כדי שיהא מוטל על החול ומביאין כלי מתכות וכלי מיקר להניח על כריסו כדי שלא ינפח, ופוקקין את נקביו כדי שלא תכנס בו הרוח, וקושרין לחייו לא בשביל שיתעלה אלא בשביל שלא תוסיף, ואין מעצמין עיניו בשבת ואם הוא בבזיון מוציאין אותו מכרמלית לרשות היחיד או מרשות היחיד לכרמלית, דגדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה.
<h2>דף קנג.</h2>
מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לנכרי ואם אין לו יתננו על הסוס וכשיעמוד הסוס יטלנו מעליו וכשילך הסוס ישימנו עליו ואם אין שם בהמה יתננו לקטן, ואם לאו יוליכנו פחות פחות מד' אמות או ירוץ ולא יעמוד משחשיכה ודוקא כיסו אבל מצא מציאה לא.
<h2>דף קנד.</h2>
ומחמר אחר בהמתו בשבת עובר בלאו דכתיב לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך פי' ביחד וזהו מחמר, אבל אינו לוקה דבלאו זה יש אזהרת מיתת ב"ד, ואף על גב דבמחמר גופיה ליכא מיתת ב"ד בשום ענין מ"מ באותו לאו דמחמר שמעינן מינה אזהרה לעושה מלאכה לבדו בלא הבהמה שיש בו מיתת בית דין, ולא דמי ללאו דתחומין לרבי עקיבא כדפירש בתוס'.
<h2>דף קנה:</h2>
הלש תולדתו הנותן מים בסובין לתת לפני פרה, או לפני תרנגולים כרבי דאסר פרק בתרא דשבת (דף קנ"ה) וסתם מתניתין דפירקא קמא דשבת דאין שורין דיו וסמנין כוותיה, ואם נתן מים מבעוד יום מותר בשבת להוליך המקל פעם אחת שתי, ופעם אחת ערב, כדי שיהיו המים והמורסן מעורבין יחד, ואמר רב יהודה מנערן בכלי, פירש ינענעו היטב בכלי כדי שיתער' יחד כדאית' בפרק מי שהחשיך (דף קנ"ז) וחרדל שלשו (דף ק"ט) וכן שום שכתשו, ושחקו מערב שבת למחר ממחה אותם ביד או בכלי ונותן לתוכו דבש ובלבד שלא יטרוף הדבש בכף לתוך החרדל וצריך לומר הא דשרי לערב משקה בחרדל היינו דוקא כשנתן משקה מבעוד יום, אבל בשבת אסור ליתן יין או משקה בחרדל או בשום שכתשן מאתמול כדאיתא בירושלמי פרק כלל גדול (דף י') האי מאן דשחיק תומא כד מפרך ברישיה חייב משום דש, דמבחר בקליפתא חייב משום בורר, כדשחיק במדוכתא חייב משום טוחן וכד יהיב משקה חייב משום לש ומההיא דירושלמי אין לאסור לקלוף שום ובצל ולאכלו לאלתר דההיא מיירי בקולף להניח שרוצה לעשות מורייס ולכך אסור כמו שפירש רבינו חננאל.
<h2>דף קנז.</h2>
והלכה כרבי שמעון בכל דיני מוקצה דשרי במוקצה מחמת מיאוס ובמוקצה מחמת איסור בר מנר שהדליקו בה באותה שבת דדחייה בידים אבל מוקצה מחמת חיסרון כיס מודה רבי שמעון דאסיר דתנן בפרק כל הכלים (דף קכ"ג) כל הכלים ניטלן בשבת חוץ ממסר הגדול ויתד של מחרישה וסכין המיוחד לשחיט' וסכינא דאושכפי.
